נייר מרגש אותי. המחשבה, שאני יכולה לקחת פיסת נייר פשוטה ולשנות את צורתה, מרגשת אותי. האפשרות לקפל נייר לשניים ובכך להפוך אותו מחומר דו-ממדי, שטוח ומשעמם, אל כדי עולם ומלואו- מרגשת אותי. היכולת לקחת נייר ולחתוך ממנו חלקים-חלקים, עד שהוא עצמו כבר חדל להיראות כנייר, מרגשת אותי. השנייה הזו, שאני מקלפת את חתיכת הנייר האחרונה שחתכתי וצורתו החדשה של הנייר נגלית לנגד עיניי בפעם הראשונה- מרגשת אותי. ההבנה שזו עדיין אותה פיסת נייר שעמה התחלתי – מרגשת אותי.
נייר מרגש אותי, מכיוון שהאפשרויות שהוא טומן בחובו עולות בהרבה על דימויו הפשוט והסתמי. נייר מרגש אותי, מכיוון שהוא מכריח אותי להודות, ביני לבין עצמי, שדברים פשוטים לא חייבים להיות סתמיים; ההפך, הם יכולים להיות יוצאים מן הכלל ומיוחדים מאוד, אם רק אתן להם את ההזדמנות להיחשף מולי, בכל היופי והעוצמה שלהם. נייר מרגש אותי, מכיוון שהוא מכריח אותי להסיר מעליי את שכבות הציניות שהקידמה והטכנולוגיה אילצו אותי ללבוש.
נייר מרגש אותי, מכיוון שהוא מחזיר אותי למסורות של פעם, כשכל מה שהיה צריך זה זוג ידיים ומוטיבציה לעבודה קשה ומאומצת. נייר מרגש אותי, מכיוון שהוא מזכיר לי, שאין דבר יותר מדהים מיצירה יש מאין ועם היכולת הזו, ליצור, בא גם הרצון לעשייה משמעותית. נייר מרגש אותי, מכיוון שהוא מאפשר לי לגרום למישהו אחר להרגיש מיוחד, גם אם זה לרגע בודד. נייר מרגש אותי, מכיוון שהיכולת הזו גורמת לי להרגיש מיוחדת בעצמי.
כל חיי, כמו כולם, נתקלתי בנייר בכל יום ולא ייחסתי לו משמעות; הוא תמיד היה שם, בין אם זה בעיתון של הבוקר, יחד עם הקפה הראשון, במכתב שנח לו בתיבת הדואר שלי או בקבלה על הירקות שקניתי אצל הירקן. נייר תמיד היה שם, נראה ואינו נראה, מוחשי אך איננו מורגש, מחכה לרגע הנכון להתגלות מולי. ופתאום, יום אחד, התאהבתי. וכך קרה וכבר 12 שנה שאני גוזרת, חותכת, קורעת, מנקבת, מדביקה, מעגלת, מבליטה ומקפלת, ואפילו מכינה נייר בעצמי. מנהלת רומן עם נייר, לומדת להכירו ממפגש למפגש ובדרך, מכירה את עצמי מחדש. נייר לימד אותי, בדרכו הפשוטה והלא-יומרנית, שלעולם אסור לי לקחת משהו כמובן מאליו. וזה, כשלעצמו, מרגש מאוד.