Search
  • רעות דומיניץ

33 החלטות טובות עד גיל 33


לפני כמה חודשים, כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה, בדיוק חגגתי יום הולדת 33; מספר סימטרי (על-אף הסלידה שלי ממספרים אי-זוגיים), שמגלם בתוכו עולם ומלואו. לכבוד המספר היפה, החלטתי לשבת ולכתוב קצת על חיי עד כה. אני הרי כבר שנים מרגישה בת +60 (33 הוא באמת רק מספר עבורי), כך שסיכום-ביניים שכזה הרגיש לי נכון. על-כן, רציתי לכתוב על 33 החלטות, קטנות כגדולות, ששינו את חיי ב- 33 השנים שעברו. חלקן יישמעו טיפשיות (וחלקן באמת טיפשיות), אבל על אף אחת מהן לא הייתי מוותרת. רוצים לשמוע? המשיכו לקרוא.

החלטות לגבי המראה שלי

1 // לעבור ניתוח להסרת משקפיים בלייזר (גיל 30).

את זוג המשקפיים הראשון שלי רכשתי בגיל 11 ועם השנים, הפכתי להיות כל-כך מזוהה עם משקפיים, שלא חשבתי שאראה את היום (ליטרלי), שבו אתנהל בעולם ללא זוג משקפיים על אפי. ואז הגיע דצמבר 2015 וגיליתי, להפתעתי, שעם השנים, הסיכויים שאוכל לעבור ניתוח לתיקון ראייה הולכים ומצטמצמים; הסתבר לי, שהשילוב הלא-מוצלח של קרנית דקה מהרגיל + מספר גבוה במשקפיים (מינוס 9.5) אמנם שם אותי במשבצת של "מועמדים מתאימים לניתוח", אך לא לזמן רב. לאחר בדיקה מקיפה, נאמר לי שאם אני רוצה לתקן את הראייה בהליך כירורגי, שיש בו אחוזי הצלחה גבוהים, עליי לעבור את הניתוח כמה שיותר מהר ולא לחכות זמן רב.

באותו השבוע, התפטרתי מעבודתי ועברתי את הניתוח. הניתוח עצמו היה מפחיד, אני לא אשקר, אבל אני שמחה שעברתי אותו וממליצה לכל מי שמתלבט, ללכת על זה למרות הפחד והחשש הברורים מאליהם. הרופא שניתח אותי, ד"ר איתן לבני, היה מקצועי מאוד, אך גם לבבי ונעים והרגיע אותי מאוד לאורך כל הניתוח (וגם לפניו ואחריו). הניתוח עצמו ארך זמן קצר מאוד, מתוכו רק כמה שניות מפחידות באמת (ללדת, אגב, היה מפחיד יותר); אך ההחלמה היתה קשה וארכה כשלושה וחצי שבועות. כל אחד מחלים אחרת ואני מכירה אנשים, שקמו יום אחרי הניתוח ללא קושי, ראו מצוין ולא סבלו מכאבים קיצוניים. לצערי, זה לא המקרה שלי אבל התוצאה הסופית- חיים ללא משקפיים- היתה שווה כל רגע של קושי וכאב. אני כבר למעלה משנתיים נטולת משקפיים ומודה על כל בוקר, שבו אני מתעוררת ולא צריכה לגשש את דרכי לעבר המשקפיים. החיים נראים אחרת כשאת רואה חד וברור. וכן, להיות בלי משקפיים תרם רבות לתחושה הכללית שלי ביחס למראה שלי. מה שמתקשר להחלטה השנייה שלי-

2 // להפסיק לעשות דיאטות, לוותר על מוצרי חלב וביצים ולהתחיל לקחת ברצינות את התזונה שלי (גיל 31).

התעסקתי עם המראה שלי במשך כל חיי (במיוחד בשנות העשרה ובתחילת שנות העשרים שלי) ובשנים האחרונות פשוט הפסקתי. אני כבר לא נשקלת, לא מודדת היקפים ולא אוכלת לפי נקודות יומיות, תכניות מיוחדות או תפריט מסודר. אני פשוט משתדלת לאכול הכי בריא שאני יכולה וגם כשיש מעידות, הן קטנות ודי שוליות בעיניי, כך שאני מתגברת עליהן בקלות. כבר אין לי משקל יעד להגיע אליו או ג'ינס אהוב לחזור אליו, אלא רק רצון להרגיש בריאה, חיונית וחזקה. אני כבר לא אוכלת מוצרי חלב או ביצים, בשל רגישויות שונות שצברתי עם השנים (תודה לכם, הריונות), מה שאומר, שקל לי יותר לוותר על מטעמים, שפעם אהבתי מאוד. רק לגמבה עם קוטג' אני עדיין מתגעגעת... אז מה אני אוכלת, אתם בוודאי שואלים? הרבה שיבולת שועל (אני מכורה), ירקות, פירות, קטניות ובשר. מעולם לא אהבתי בצקים ומאפים, אז קל לי לוותר עליהם ביומיום (לא להרוג אותי בבקשה. החולשה שלי מעולם לא היתה לבורקסים, אלא לשוקולד). בניגוד אליהם, טחינה, אבוקדו, כרובית וברוקולי הם עכשיו הפייבוריט שלי; אני אוכלת אותם (כמעט) בכל יום.

3 // לצבוע את השיער לבלונד. (גיל 29).

אל תצחקו עליי, אבל אני באמת חושבת, שלמצוא ספר טוב קשה יותר מלמצוא בן-זוג טוב... במדינה בה מספרות נפתחות ונסגרות בהרף-עין והתחום פרוץ לחלוטין, קל ליפול לספרים לא מקצועיים (ותמונות שלי מ- 2008-2014 הן ההוכחה לכך...). אני מודה, שכבר התייאשתי מלמצוא ספר טוב והתחלתי לצבוע לבד בבית, כשהכרתי את הספר שלי, אבי אזולאי.

סיפור ההיכרות שלנו לקוח מהאגדות, לא פחות. לפני כמה שנים, הייתי בגינת שעשועים עם הבן שלי וראיתי אישה יפהפייה משחקת עם הילדים שלה. היה לה שיער בלונדיני מושלם, כזה שתמיד חלמתי עליו ולא ידעתי להסביר לספרים איך ליצור אותו. בלי לחשוב על זה יותר מדי, ניגשתי אליה ושאלתי אותה מי הספר שלה. היא לא היססה, שלפה את הנייד ונתנה לי את המספר שלו. באותו היום כבר התקשרתי וקבעתי תור.

הגעתי לשם מהוססת- אחרי הכל, אני והשיער שלי מנהלים מערכת-יחסית סבוכה ומורכבת כבר שנים וכבר חששתי לנורא מכל. אבל אבי הקשיב בסבלנות לכל שיגעונות-השיער שלי ודאג שאצא מרוצה. כמעט בכיתי כשהוא הפך אותי לבלונדינית אחרי שנים של צבע שיער לא מוגדר... והוא ממשיך להקשיב לי בכל פעם שאני באה ואני ממשיכה להגיע ולצאת משם בהרגשה מדהימה. אני מקבלת לא מעט מחמאות על השיער שלי וזה מאוד נעים לשמוע, מודה.

הסוד שלי לשיער מושלם? אני פחות ופחות חופפת את השיער ובמהלך השבוע, לא שמה עליו שום תכשירים כימיים. אני כן צובעת אותו פעם בשלושה שבועות אך לא נוגעת בו מלבד חפיפה. משמע- בלי פן, בלי בייביליס, פשוט נותנת לו לחיות. כשאני חופפת, אני שמה מסכת לחות בכל חפיפה ומשתדלת להקפיד על אמפולה פעם בכמה חודשים.

התוצאה- יש שיפור משמעותי במראה השיער שלי ופתאום כל יום הוא GOOD HAIR DAY- האם יש טוב יותר מזה? כנראה שלא. אני לא מדמיינת את עצמי משנה לעולם את צבע השיער שלי, כך שהבלונד הוא כאן כדי להישאר.

4 // להקפיד על ביקורים קבועים אצל רופא השיניים (גיל 26).

נשמע שולי? אולי, אבל שמירה על היגיינת הפה היא אחת ההחלטות הכי חשובות שעשיתי בשנים האחרונות. למען ההגינות, אציין שמעולם לא פחדתי מרופאי שיניים וגם כילדה, ביקרתי לא מעט במרפאות שיניים. ועם זאת, מהרגע שהחלטתי ליישר את השיניים (שוב) לפני חתונתי, אני לוקחת ברצינות תהומית את בריאות השיניים ומקפידה לבקר את רופא השיניים ואת השיננית שלי פעם בחצי שנה באופן קבוע. אני מתאמת תורים מראש, דואגת לתזכורות ועושה מאמצים כדי לא לפספס שום תור. לפני כשנה, עברתי להשתמש במברשת חשמלית ומאז אין לי דלקות חניכיים והשיניים בריאות יותר. יש לי שיניים יחסית מחוספסות, כך שאני צריכה להימנע כמה שניתן ממאכלים מסוימים (כמו למשל במבה, שגורמת לצבע הצהוב להידבק אליהן). כשאני רוצה להלבין את השיניים, אני לוקחת קליפה של בננה ומעבירה את החלק הפנימי שלה על השיניים. הטריק הזה עוזר לשיניים שלי להיות לבנות יותר בכ- 30 אחוזים. החיסרון- ההלבנה הזו מחזיקה מעמד לזמן קצר בלבד (אבל היתרון הוא ברור- הלבנה טבעית לחלוטין). בנוסף, אני משתמשת די בקביעות במי פה לחניכיים רגישות ובחוט דנטלי והשנה אני מתכוונת להקפיד על זה אפילו יותר. הסוד: להניח את כל התכשירים בהישג יד, ליד מברשת השיניים ולא במגירות או בקופסאות. זה פחות אסתטי, נכון, אבל עצם היותם נגישים יותר, יאפשר להם להגדיל את הסיכוי להשתמש במוצרים הללו באמת.

5 // להירשם לפילאטיס (גיל 32).

כל חיי רקדתי; התחלתי לרקוד מגיל 3.5 ורקדתי באופן מקצועי עד גיל 24. סביר להניח שאם לא הייתי נפצעת בברכי השמאלית, הייתי ממשיכה לרקוד גם היום. מגיל 24 ועד 32 ניסיתי לחזור לספורט בצורה של אימונים אישיים, שחייה, זומבה, הליכות בערבים, ריצות בבקרים, שיעורי עיצוב וחיטוב ולא הצלחתי להתמיד באף אחת מהפעילויות הללו. ב- 2017 נרשמתי לפילאטיס ומאז אני מקפידה ללכת ומאוד נהנית, על אף הקושי לצאת מהבית בשמונה בערב. פעמיים בשבוע, שנייה אחרי שהילדים נרדמים, אני שמה על עצמי בגדי ספורט והולכת להתאמן במתנ"ס מול הבית. הייתי רוצה להצליח להגיע לשיעור 3 פעמים בשבוע וזו שאיפה שאני מקווה שאגיע אליה במהלך השנה, אבל גם אם לא- לא נורא. הפעמיים הללו בשבוע הן יותר לנפש מאשר לגוף, אבל גם הגוף לאט לאט מתחזק ואני בסך הכל מאוד מרוצה. כרגע אני בהפסקה זמנית, בשל פציעה בכף הרגל, אך אני מתכננת לחזור בשנייה שהרגל תחלים.

החלטות לגבי העבודה שלי

6 // לעבוד בעבודות יצירתיות שלא בהכרח משתלמות כלכלית, אך כן מלמדות ומעשירות את הידע שלי (גיל 20-30).

במהלך חיי, עבדתי בשלל עבודות שונות ומשונות; עבדתי כעוזרת הפקה, מנהלת משרד ועוזרת אישית במגוון בתי עסק קטנים; על-אף שהיו שונים זה מזה, המשותף לכולם הוא, שלמדתי המון מכל מקום בו עבדתי. גם כשהתנאים לא היו מדהימים והשכר היה נמוך ממה ששאפתי אליו (וממה שתאם את קורות החיים שלי), לרוב העדפתי לעבוד במקום עבודה בעל אופי יצירתי מאשר לעבוד בשכר גבוה במקום בעל אופי יותר מעונב ורציני. מכל תפקיד למדתי, התפתחתי ושכללתי את היכולות היצירתיות שלי. מכל עסק למדתי מה לעשות ומה לא לעשות וכל הידע הזה שרכשתי תרם לי רבות כשפתחתי את העסק שלי.

7 // להקים את העסק הראשון שלי, לסגור אותו ולהקים עסק חדש. (גיל 28-31).

במהלך 2012, פתחתי את העסק הראשון שלי, 'ילדת יומולדת', שעסק באלבומים בעבודת יד. כבר אז, ידעתי שאני הכי אוהבת להכין מתנות בעבודת יד וחשבתי שאלבומים הם הכיוון הנכון עבורי. קיבלתי הזמנות, הכנתי אלבומים אבל לא הרגשתי שאני בתוך זה עם כל הלב. על-כן, כעבור שנה, לאחר לידת בני, החלטתי לסגור את העסק וחזרתי לעבוד כשכירה.

עם זאת, ככל שהשנים עברו, הרגשתי שהאהבה ליצירה, לעבודות יד ולמתנות לא דעכה אלא ההפך; רק הלכה והתחזקה בתוכי, אז התחלתי להכין מתנות לחברים ולבני משפחה. התגובות למתנות שהכנתי היו כה נלהבות ותומכות, שהחלטתי לפתוח את חנות האונליין שלי, Mustard and Mint, שעוסקת אך ורק במתנות בעבודת יד. בתחילה, הסטודיו עסק רק במתנות בהתאמה אישית (Custom Orders), כאלה שהכנתי לפי הזמנה. בימים אלו, אני עובדת על מלאי לחנות. בזמן שהייתי ב'חופשת' לידה, פיתחתי את העסק ומיקדתי אותו לדברים האהובים עליי ביותר- מגזרות נייר, אריגה ויומנים בתפירה ידנית, על כולם כתבתי כאן בבלוג. במתכונת החדשה, יהיו הרבה מתנות שהן מוצרי-מדף (READY TO SHIP)- אני עדיין עובדת בקנה מידה קטן, משמע- אני מכינה מלאי מצומצם (10-15 מכל דוגמה), אותו אני מוכרת ורק אז מכינה מלאי חדש. אני נהנית משני האספקטים האלו מאוד, אבל אני מודה- אני הכי נהנית להכין פורטרטים של ילדים מחיתוכי נייר. זוהי הנישה האהובה עליי ואני לא מדמיינת את העסק הזה בלי מגזרות נייר של ילדים מתוקים בקישוטי עלים.... נכון לעכשיו, יש לי עשרות מוצרים, שנמצאים בשלבים שונים של 'הפקה' (צילום, עריכה) ועוד מאות מוצרים בשלב הרעיון (חלקם כבר בשלבי ייצור). יש עוד הרבה מה לעשות, אבל העשייה מבורכת בעיניי ואני מאוד נהנית. כרגע אין הרבה מוצרים זמינים לרכישה באתר, אבל אני מעלה מוצרים חדשים בכל יום, אז אתם מאוד מוזמנים לעקוב אחריי במידה וזה מעניין אתכם ולהתעדכן במה שקורה בסטודיו, אם דרך חשבון האינסטגרם החדש של הסטודיו או דרך החנות עצמה. בקרוב תעלה חנות אונליין גם כאן באתר שלי, אך היא אינה קשורה לבלוג. הבלוג היה ונותר ללא מטרת רווח וזה לא ישתנה. עם זאת, אני מאוד נרגשת להקים את העסק מחדש ולהתחיל ליצור מתנות חדשות ורציתי לשתף אתכם במה שמתרחש בחיי בחודשים האחרונים, שאינו קשור לילדיי או לבלוג.

8 // לעזוב עבודה אינטנסיבית ותובענית, לטובת חיי בית רגועים ושלווים. (גיל 30).

בעבודתי האחרונה כשכירה, עבדתי בעבודה מאוד אינטנסיבית; עבדתי ימים, לילות, סופי-שבוע וחגים וכל הזמן הייתי עסוקה באיך לסיים יעדים, להתקדם, להשתפר, להצטיין. זו לא היתה העבודה הראשונה שעבדתי כך, בצורה כה תובענית- בכל עבודה שעבדתי, השקעתי את כל כולי ונתתי את מירב היכולות והניסיון שצברתי, על-מנת שאוכל לעבוד בצורה הכי טובה שאני יכולה. ועם זאת, התחושה שליוותה אותי כל אותה העת היתה, שאני רצה מדבר לדבר ולא מספיקה כלום; הרגשתי, שאני לא אמא מספיק טובה כמו שידעתי שאני רוצה להיות, לא רעייה טובה כפי שהייתי בעבר, לא חברה מספיק טובה לחברותיי, אך בעיקר לא מספיק טובה בשביל עצמי; לא השקעתי בעצמי, בתחביבים שלי, בבית... הרגשתי שכל מחשבה מהבוקר ועד הערב הוקדשה רק לעבודה. אז עזבתי. חשבתי שארגיש שנכשלתי, אך בפועל, הרגשתי טוב עם השינוי הזה. הרגשתי שזהו הצעד הכי נכון עבורי ועבור משפחתי ואני מודה לעצמי על שאפשרתי לעצמי לקחת את הזמן הזה הרחק מהכל. עזבתי ונסעתי לאיטליה לחופשה קצרה, שם התאהבתי מחדש בתחום אמנות הנייר והחלטתי לצאת לדרך עצמאית, בפעם השנייה בחיי. ההחלטה לא לחזור לעבוד כשכירה אלא להישאר בבית ולהקים עסק חדש היתה אחת ההחלטות הכי אמיצות, מפחידות ונכונות, שעשיתי עבור עצמי ועבור ילדיי. מאז, אני פנויה יותר לילדיי, נהנית מהפריבילגיה לשחק איתם מוקדם בכל בוקר ואז לקחת אותם לגן ברוגע ובהנאה, לחזור הביתה לעיסוקיי ואז לשוב ולקחת אותם מהמסגרות השונות בשעה מוקדמת יחסית, כך שאני מספיקה לבלות איתם את שעות הצהריים עד הערב בכל יום. כך תמיד דמיינתי את חיי; הדבר היחיד שחסר כדי להפוך את התמונה למושלמת הוא הרבה כלבים, חצר גדולה והמון שתילים של פרחים, ירקות ותבלינים. זה עוד יגיע, אני יודעת.

החלטות לגבי ההריונות שלי

9 // להביא ילדים בהפרש גדול (גיל 28 וגיל 32).

לפני שדרור, בני הבכור נולד, הייתי בטוחה שאת ילדיי אלד בהפרש קטן (כשנתיים בין לידה אחת לשנייה). בפועל, לקח לי המון זמן עד שהרגשתי מוכנה נפשית להריון השני. בשנה שקדמה להריון של כרמל, כלל לא הייתי בטוחה שאני רוצה עוד ילדים; ההורות לדרור מילאה אותי בהרבה סיפוק ונחת והרגשתי מאוד מלאה ושלמה. נהניתי להיות אמא לילד נפלא אחד, הרגשתי מאוד טוטאלית באימהות שלי וחששתי שהבאת ילדים נוספים עלולה לגרום לשינוי דרסטי בחיבור שלי אליו. אבל אז נזכרתי כמה אני רוצה, שתהיה לי משפחה גדולה משלי והתחלתי לחשוב מחדש על העניין.

כרמל נולדה בהפרש של שלוש שנים ושבעה חודשים מדרור ובדיעבד, אני ממש שמחה על ההפרש הגדול ביניהם. אז נכון, בחודש הראשון, הייתי עסוקה כל-כולי בהנקות, שאיבות, החתלות, מקלחות, בדיקות מרובות, ביקורים תכופים (מדי) בבתי חולים והיה לי מעט מאוד זמן לדרורי שלי. עם הזמן, הבדיקות פחתו, ההנקות והשאיבות פסקו ושנת הלילה של כרמל הפכה לסדירה ורציפה. מצאתי את הדרך לשלב בין ההורות הטרייה לתינוקת מתוקה לבין ההורות הוותיקה (אך במתכונת מחודשת) לדרורי שלי. ובאותו הרגע, הכל נרגע.

10 // ללכת לטיפול פסיכולוגי לאחר הלידה הראשונה (גיל 31).

ההיריון עם בני הבכור היה קשה. היתה לי סכרת הריון והייתי צריכה להזריק לעצמי אינסולין בכל לילה; הלידה שלו היתה טראומטית (קיסרי חירום אחרי 36 שעות בחדר לידה ושלל זירוזים) ואחרי שנה וחצי של התמודדות עם הטראומה בעצמי, החלטתי ללכת לטיפול פסיכולוגי. שם התחלתי לדבר על הקושי והכאב, שחשתי בעקבות הלידה ומשיחה לשיחה, התחלתי להבין כמה משמעותית היתה הלידה עבורי וכמה חלשה חשתי בעקבותיה. דברים התבהרו לי יותר ויותר, עד שלאט לאט, התחלתי להשלים עם מה שקרה במהלך הלידה, מה שאפשר לי להתחיל לחשוב על להביא לעולם ילדים נוספים. לקח לי המון זמן להתבשל עם זה- למעשה, רק כעבור (כמעט) שלוש שנים, הרגשתי שהגיע הזמן הנכון להביא לעולם לילד חדש וכרמל נולדה.

11 // להביא ילדים רק כשהרגשתי שזה נכון (גיל 27 וגיל 31).

אני באה ממשפחה גדולה משני הצדדים- משמע, יש לי הרבה דודים והרבה דודות ולהם הרבה דעות והרבה המלצות. אני זוכרת, שכשאיתי שבר את הכוס בחופה ובאו לברך אותנו, היו כבר 'נשמות טובות', שרצו לברר מתי אהיה בהריון ולמה אני מחכה. התחתנו ב- 2011 ודרור נולד בסוף 2013 ובמהלך השנתיים האלה שתקתי הרבה. בכל אירוע משפחתי, בכל תמונה עם בטן-קטנטנה-של-אחרי-ירח-דבש-באיטליה, שתקתי והבלגתי וכלל לא התרגשתי. ידעתי שאני רוצה להביא ילדים, אבל היה חשוב לי שזה יקרה בזמן שלי, כשזה מרגיש לי נכון ולא כשאנשים מרגישים, שזה הזמן הנכון עבורי. זה לא עבר בשקט, שתדעו, קיבלתי הערות על כך באופן תדיר (אפילו מאנשים שכלל לא ציפיתי), אבל אני הייתי עקשנית וחיכיתי לרגע המתאים. גם כשדרור נולד, התחילו להציף אותי בשאלות "אז מתי את מביאה לו אח או אחות?" וגם הפעם חיכיתי. לעשות רק מה שמרגיש לי נכון- בזמן הנכון- זו לא קלישאה, זו החלטה, כזו שאני עומדת מאחוריה בכל יום מחדש. כן, גם היום- בעבודה, בבית, עם הילדים, בזוגיות.

12 // לסגור את חנות האונליין שלי כחצי שנה לפני הלידה ולהתמקד בהכנה נפשית ללידה (גיל 32).

הריונות הם רכבת-הרים של רגשות וההיריון עם כרמל היה מאתגר. איתי עבד שעות מטורפות מחוץ לבית, דרור חווה תסמיני גמילה נוראיים ממוצצים ואני הייתי עמוסה בהזמנות ובתמרון-אינסופי בין העבודה לבית. בפברואר של שנה שעברה, לקחתי את ההזמנה הגדולה האחרונה שלי ולאחר שסיימתי אותה, סגרתי את חנות האונליין שלי. המשכתי לתת שיעורים פרטיים עד הלידה, אך לא העליתי מוצרים חדשים לחנות. בזמן הזה, התמקדתי בעצמי, בהריון ובהכנה נפשית ופיזית ללידה. אני כל-כך מודה לעצמי על הזמן הזה, שנתתי לעצמי. על היכולת לעצור הכל ולתת לעצמי מנוחה אמיתית. בשום תקופה אחרת בחיים, זה לא היה אפשרי וכמה טוב שהצלחתי לזהות את הזמן המתאים ולנצל אותו למשהו טוב עבור עצמי. דברים שלמדתי על עצמי במהלך התקופה הזו לא יסולאו בפז.

13 // לא לשתף את ההריונות שלי ברשת (גיל 28 וגיל 31).

בסופו של דבר, אני אדם יחסית פרטי ולא משתפת הכל, במיוחד ברשת. במהלך השנים האחרונות, בהן ביליתי את מרבית ימיי בעיקר בחברת עצמי ובחברת משפחתי, הובילו לשינויים באישיות שלי. אני יותר שקטה, יותר מופנמת, הרבה יותר מכונסת בעצמי, זקוקה יותר לפרטיות ולזמן עם עצמי... אך גם אוהבת יותר, תומכת יותר, רגועה יותר, נרגשת יותר, אופטימית יותר. ההחלטה לא לשתף את ההריונות שלי ברשת היתה החלטה מודעת. רציתי לשמור את ההריון הזה כמה שיותר לעצמי. לא הסתרתי אותו, חברים ומשפחה בהחלט היו מודעים אליו (עם בטן כזו ענקית, איך אפשר שלא?) אבל לא שיתפתי רגעים מההריונות שלי ברשת. אני מאוד אוהבת כשנשים משתפות, אני מאמינה שזה נפלא וקסום ובמקרים מסוימים, אך חשוב מאוד (למשל- להעלאת מודעות למחלות, סיבוכים, קשיים או דכאונות); אך אישית, לא הרגשתי שזה בשבילי. אני אוהבת להשאיר חלקים מחיי רק לעצמי ועל-כן, את ההריונות שלי העברתי כחוויה אינטימית, שקטה, עם עצמי.

החלטות לגבי הלידות שלי

14 // לעבור ניתוח קיסרי יזום (אלקטיבי) למרות שלא היתה סיבה רפואית לכך (גיל 32).

מבחינה רפואית, לא היתה סיבה לניתוח הקיסרי השני שלי, אך אני כל-כך מודה על שהקשבתי לעצמי, לגוף ולנפש שלי והחלטתי ללכת על לידה קיסרית. הסיכונים היו ברורים, אבל נתתי מקום אמיתי לשקט הנפשי, שניתוח קיסרי מביא עמו. בתור אחת שעברה הריונות מורכבים ולידה ראשונה טראומטית, הרגשתי שלידה קיסרית יזומה תביא עמה סוג של תיקון. וכך היה. הגענו לאיכילוב בשעה 6:00 בבוקר וב- 8:48 היא כבר היתה בחוץ, איתנו. ידענו איך נקרא לה, אז הצוות הרפואי ואנחנו קיבלנו אותה לעולם, כשאנחנו קוראים בשמה ונרגשים לבואה. איתי היה איתי בחדר ניתוח וזה היה מרגיע מאוד. בלידת החירום שהיתה עם דרור, אי-שם ב-2013, איתי לא הורשה להיכנס לשם וזה היה קשה מאוד. נאלצתי ללדת לבד, בלי בן-זוגי, לאחר שעות רבות בחדר לידה ולא אסלח לצוות הרפואי בבית-החולים שבו ילדתי, על האטימות וקרות-הלב שהפגינו כלפיי באותם רגעים).

בלידה של כרמל, בחרתי את התאריך כשלושה שבועות קודם לכן, כך שיכולנו לעדכן את מי שצריך בתאריך המתוכנן ולהיעזר בבני המשפחה. זה היה משמעותי מאוד עם הטיפול בדרור ועזר לכולנו בהתאקלמות שלנו. הצלחתי לשריין חדר פרטי במחלקה, מה שאפשר לי להיות ב"אפס הפרדה" עם בתי, דבר שהיה חשוב לי מאוד. גם כשגילו אצלה צהבת והיתה צריכה לעבור טיפול ב- PHOTO THERAPY (טיפול אשר לרוב עושים בתינוקייה), היא נשארה איתי בחדר לכל אורך האשפוז, מה שאפשר לי להיות צמודה אליה, לטפל בה ולהתחבר אליה. אני מרגישה שההתאקלמות של שתינו היתה קלה יותר מזו שהיתה עם דרור. גם מבחינה פיזית, ההתאוששות היתה מהירה והחזרה לשגרה היתה מלווה בפחות כאבים וקשיים. אחרי שמונה ימים, ביום שהורידו לי את הסיכות, כבר התהלכתי בבית ללא כאבים יוצאי-דופן. אין לי ספק שזו היתה החלטה לא פשוטה לקחת, אבל אני מודה שלקחתי אותה בכל יום מאז.

15 // לא להזמין אנשים לבקר אותי בבית החולים לאחר הלידה השנייה שלי. (גיל 32).

או, כמה אמוציות בעקבות ההחלטה הזו, לא תאמינו! ריבים, כעס, עלבון- אבל הכל זניח, כי שמתי את עצמי לפני כולם. כשיצאתי מבית החולים, לאחר ששה ימים, כבר ידעתי שזו היתה החלטה הכי טובה שיכולתי לקחת. בכך שביקשתי, שבני משפחה וחברים לא יבואו לבקר (גם לא הורים וגם לא החברות הכי טובות), אפשרתי לעצמי להתחבר לתינוקת החדשה שלי, להצליח להניק, לשאוב מסביב לשעון ובעיקר- לנוח.

החלטות לגבי מגורים

16 // לעבור לגור לבד בתל אביב בדירת סטודיו (גיל 23).

כשהשתחררתי מהצבא, חיפשתי במשך זמן רב דירת שותפים לגור בה, עד שהבנתי שדירה שכזו כלל לא מתאימה לי ועברתי לדירת סטודיו קטנה, בה התגוררתי לבד. התגוררתי בה יותר משנה (וקצת פחות משנתיים), עד שהכרתי את איתי. העברתי את כל חפציי חזרה הביתה, להורים ועברתי לגור עם איתי עד הנסיעה שלו לדרום-אמריקה, אי-שם ב- 2010. במהלך הזמן שהיה בחו"ל, שיפצנו את הדירה שלנו בהפתעה וכשהוא חזר, כעבור שלושה חודשים, עברנו לגור ביחד בדירה המשופצת. זמן קצר לאחר מכן, התארסנו והתחתנו. גרתי ברחוב קטן ליד כיכר רבין והמגורים בדירת סטודיו במרכז תל-אביב לימדו אותי הרבה על עצמי ואפיינו את חיי באותן השנים, כסטודנטית בפקולטה לאמנות באוניברסיטה. העברתי שעות רבות בדירה הזו, שומעת מוזיקה (מעט מוזרה), לומדת בשקדנות ומציירת וכותבת; יצאתי עם חברות לפאבים שכונתיים בכפכפים וסיימתי כל יום עבודה בחוף-הים בפרישמן, עם מוזיקה טובה באוזניים ונוף מרגיע לשקוע בתוכו במחשבות על החיים. למדתי שהזמן שלי עם עצמי הוא לא רק חשוב, אלא אפילו קריטי. אני שמחה שגרתי לבד בשנים הללו, למדתי המון על מי אני כאדם, כאישה, כאמנית, מה חשוב לי יותר ופחות. חוויתי את העיר בלי פילטרים ועם הרבה אמנות וחברים טובים ובסופו של דבר, מיציתי את העיר ועזבתי אותה לתמיד. אני לא מדמיינת את עצמי מתגוררת בתל-אביב שוב, אבל אני בהחלט אוהבת את העיר ומבקרת בה פעם בשבוע לפחות. למען האמת? אני נהנית ממנה יותר כ"אורחת", מאשר שאי-פעם נהניתי ממנה כתושבת.

17 // לקנות בית בפתח-תקווה ולגור קרוב להורים (גיל 30).

ב- 3 במרץ 2015, ביום האחרון של שנות העשרים שלי, קניתי בית. אני לא אשכח לעולם את החוויה הסוריאליסטית של לשבת ולחתום על מיליון דפים, שבסופו של דבר יאפשרו לי להיות בעלת דירה משלי. זו היתה חוויה מרגשת מאוד, לחגוג את יום הולדתי ה- 30 כבעלת-דירה, חלום שלא חשבתי שיתגשם מהר כל-כך וקרה הרבה בזכות ההורים של שנינו.

חזרתי לגור בפתח-תקווה, עיר ילדותי, הרבה מהרצון להיות קרובה להוריי. היה חשוב לי שהנכדים יראו אותם באופן קבוע והמגורים בקירבתם אכן מאפשרים זאת. אנחנו גרים בשכונה גדולה, עמוסה, רועשת (ולעתים רועשת מדי) אבל לדרור יש חברים מתוקים ופארק מתחת לבית ומתנ"ס גדול עם חוגים מגוונים ובריכה, סופר, ספרייה וג'ימבורי-ענק והכל במרחק הליכה. אז נכון, זה לא הבית במושב עם הנוף הירוק בעיניים (עליו חלמתי שנים), אבל אני אוהבת את הבית שלנו מאוד ומודה על היכולת לגור בדירה יפה, בשכונה חדשה, בעיר מרכזית בארץ. אני לא לוקחת דבר בחיי כמובן מאליו; גם את קניית הבית והמגורים בסמוך לחבריי ולמשפחתי אני מוקירה בכל לבי.

החלטות לגבי לימודים

18 // להירשם ללימודים גבוהים (תואר ראשון, אונ' תל-אביב) בתחום שמעניין אותי- תולדות האמנות (גיל 23.)

לתולדות האמנות הגעתי לאחר שנה מתישה ומעייפת בחוג לספרות באוניברסיטה, שם למדתי בתכנית לתרגום ספרות. השנה ההיא בחוג לספרות הוציאה ממני כל תשוקה ללמידה וכל כמיהה להצלחה אקדמאית. לאמיתו של דבר, סבלתי מאוד בלימודיי ורק ייחלתי שהשנה תסתיים. כן, אני! הייתם מאמינים? זו שלמדה במגמת ספרות בתיכון וקיבלה מאה עגול; זו שקראה עשרות ספרים בשנה; זו שיכלה לדבר על ספרות ושירה בתשוקה אדירה. הייתי כל-כך ממורמרת ומתוסכלת, במידה, שכלל לא ידעתי שזה בכלל אפשרי. הלימודים הגבוהים דיכאו כל אהבה קודמת לספרים ולקריאה ואני מודה על ההחלטה האמיצה לעזוב את החוג ולעבור לפקולטה לאמנות. למדתי שם במתכונת דו-חוגית, שמשלבת תולדות האמנות עם התכנית הרב-תחומית באמנות. היום כבר אפשר ללמוד אמנות במתכונת חד-חוגית אבל אז הייתי צריכה לקחת קורסים בקולנוע, במוזיקה ובתיאטרון. מודה, ניסיתי לקחת כמה שיותר קורסים בתולדות האמנות ולשמחתי, זה התאפשר במידה מסוימת. במהלך השנים בפקולטה, למדתי שאני פשוט אוהבת היסטוריה ובמיוחד את התחום המרתק של ההיסטוריה של האמנות. ההפנמה הזו, שתולדות האמנות (ART HISTORY) היא 'הקטע' שלי, הנישה שאני כה אוהבת לאהוב, שינתה הרבה בתפיסת עולמי. באוקטובר הקרוב, אתחיל את לימודיי לתואר שני, בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטה. תמיד חלמתי ללמוד לדוקטורט באמנות ולהפוך לחוקרת בינלאומית של תקופת הרנסאנס באיטליה. גם החלום להיות מרצה לאמנות, חלום של עשור, יהפוך להיות חלום ממשי יותר ויותר עם הזמן (כך אני מאמינה לפחות) ואני מאוד מקווה, שיום יבוא והוא יתגשם. זה עוד יקרה, אני יודעת!

19 // לוותר על לימודי תואר שני בתחום שלא מתאים לי (גיל 27).

כשסיימתי את התואר הראשון באמנות ב-2011, נרשמתי ללימודים לתואר שני בתולדות האמנות וברגע האחרון התחרטתי וביטלתי את ההרשמה. בקיץ של 2012, נרשמתי למכינה בפסיכולוגיה לקראת תואר שני בטיפול באמנות, מכינה אותה עשיתי בסמינר הקיבוצים בתל-אביב. זו היתה מכינת-קיץ אינטנסיבית במיוחד ולמדתי בכל יום למשך שעות ארוכות. במקביל, למדתי בערבים במכללה לאמנות, שם לקחתי קורסי-ערב בציור ובפיסול, על-מנת להשלים שעות מעשיות באמנות. אחרי שסיימתי את כל החובות שלי, הן במכינה והן בלימודים המעשיים באמנות, החלטתי לא להתחיל את לימודיי בטיפול באמנות. ההרגשה, שזה כלל לא התחום שלי, שאיני רואה את עצמי כמטפלת בכלל ולא כמטפלת באמנות בפרט, היא שהובילה אותי להגיע להחלטה, שלימודים בתחום הזה יהיו בזבוז של זמן ומשאבים. החלטתי לחזור לעבוד, מצאתי עבודה כאוצרת בגלריה לאמנות, שם עבדתי עד שפתחתי את הסטודיו הראשון שלי, לעיצוב אלבומים בעבודת יד. אני שמחה שלמדתי פסיכולוגיה והתמקצעתי באמנות מעשית, אבל עוד יותר שמחה שהקשבתי ללב שלי ולא המשכתי ללימודי תואר שני בתחום שלא באמת התאים לי ולמה שחיפשתי לעשות בחיי.

20 // ללמוד דברים לבד (גיל 10-32).

אני לא נוהגת להחמיא לעצמי, לא משנה מה אני עושה וכמה יפה הוא יוצא. כזו אני, כך גדלתי וחונכתי- זה לא ישתנה. ועם זאת, אם יש משהו שאני יודעת על עצמי הוא- שאני מאוד אוהבת ללמוד לבד; אני אוטודידקטית בנשמה ואני מוצאת אתגר אמיתי בלמידה עצמית. חברותיי הנפלאות, הולכות לסדנאות וקורסים ולוקחות שיעורים פרטיים בתחומים שמעניינים אותן, מוצאות הרבה השראה בלמידה במתכונת של סדנה עם משתתפים ונהנות מהתהליך הקבוצתי; זה קסום בעיניי, אבל זה פשוט לא אני; אני מוצאת אתגר בלמידה אישית, עצמית, כזו שמתרחשת בזמן שלי ובקצב שלי, לרוב בשעות הלילה הקטנות. במהלך השנים למדתי המון דברים לבד, מעריכת וידיאו ועד רקמה תלת-ממדית... יש עוד הרבה שאני מתכננת ללמוד השנה- צרפתית, צילום, אפטר אפקטס, איטלקית, תפירה... כמו שניחשתם, יש לי רשימה מסודרת ואני מחכה בקוצר רוח לדבר הבא שאלמד. מאז שנפתח, אי-שם ב- 2012, התכניות שלי לבלוג הזה היו ונותרו להעביר את הידע הלאה, לחדד בכם, הקוראים, את האהבה ללמידה עצמית ולתת את הכלים להתחיל. אני מקווה שהבלוג, במתכונת החדשה, יאפשר לכם ללמוד כמה שיותר. תהיו סבלניים איתי, ממש בקרוב הרבה תכנים חדשים יעלו ותוכלו להצטרף אליי וליצור יחד איתי.

החלטות לגבי חברים

21 // להישאר עם קומץ חברים שהם חברי נפש (גיל 30).

תמיד הייתי בחורה חברותית, אבל בשנים האחרונות, צמצמתי את מספר חבריי בצורה משמעותית. מבחורה עם הרבה חברות וחברים, הפכתי להיות מישהי, שבוחרת את חבריה בקפידה ודואגת להשאיר רק את חברי הנפש. אני לא מרגישה שאני זקוקה ליותר מ- 4-5 חברות טובות. החברות שנשארו איתי הן חברות לחיים; לא רק שהן חברות טובות ממש, תומכות ואוהבות, האיכויות שלהן כנשים, כבנות-אדם וכחברות, מאפשרות לי לפרוח בחיי. הן מפרגנות לדברים שאני עושה, אבל גם יודעות להפנות את תשומת הלב שלי לדברים שקצת קשה לי לראות בעצמי. הן מכילות את הקשיים שלי ולא רק את ההצלחות, מקשיבות לדאגות שלי ולא רק לימים הטובים וממש רוצות להיות שם בשבילי. 3 מתוך החברות הללו הן חברות-ילדות וזה לא במקרה. החברות האחרות, הצטרפו אליי במהלך חיי והן שותפות נלהבות למסע הפסיכי הזה שנקרא החיים. אני מודה על קיומן בחיי בכל יום.

החלטות לגבי זוגיות

22 // ללכת לתערוכת פסלים ושם להכיר את אהבת-חיי (גיל 24).

ב-4 במאי 2009 הוזמנתי לתערוכת פסלים של אמא של גיסתי, האמנית המוכשרת תמר איסטרין. הגעתי מוקדם לתערוכה, אז יצאתי לאכול עם אמי עד שהתערוכה תיפתח. כשחזרתי, כעבור שעה, נכנסתי לגלריה לאמנות וברגע שנכנסתי לחדר הגדול והמואר, ראיתי בחור מקסים מנגן על פסנתר. התאהבתי בו באותו הרגע. אני זוכרת איך התבוננתי בו בעניין רב, מהופנטת מהנגינה הקסומה שלו בפסנתר ומיופיו העדין. כעבור שעה קלה, גיליתי שהוא חבר של אח של גיסתי (בנה של תמר). התחלנו להתכתב בפייסבוק, יצאנו לדייט ראשון (במהלכו הלכנו לאכול חומוס!) ובדייט השלישי, כשנסענו לזכרון-יעקב, כבר ידעתי שזהו, הוא האחד. תשע שנים ביחד, שבע שנים נשואים, שלוש דירות משותפות ושני ילדים מקסימים ואני עדיין מתרגשת להתעורר לצדו בכל בוקר. טפו טפו טפו, שיישאר כך לנצח נצחים.

23 // לא לשמור על קשר עם אקסים (גיל 18-24).

ייתכן שהגישה שלי מעט מחמירה, אך אני לא מאמינה בשמירת קשר עם אקסים ומעולם לא האמנתי בכך. גם אם היתה אהבה גדולה, עניין אמיתי זה בזו או כימיה משוגעת, אין זה נכון בעיניי לשמור על קשר עם בן-זוג לשעבר. בעיניי, צריך לנתק קשר לחלוטין, כדי להמשיך הלאה באמת.

החלטות לגבי רשתות חברתיות

24 // למחוק את אפליקציית פייסבוק מהפלאפון שלי (גיל 29).

כבר יותר משלוש שנים שאני ופייסבוק לא חברים; אני עדיין נמצאת באתר עצמו אבל כמעט שלא מבקרת בו וגם כשאני עושה זאת, אני נכנסת רק מהמחשב. אין לי את האפליקציה על מכשיר הפלאפון שלי כבר יותר משלוש שנים; למעשה, מלבד אינסטגרם, וואטסאפ ו- Waze, אין לי שום אפליקציה על המכשיר שלי. אני מצלמת במצלמות רגילות, כותבת בפנקסים אמיתיים, שומעת בנגני מוזיקה ואפילו סורקת עם סורק ישן וטוב. כזו אני, אנלוגית יותר מדיגיטלית. לאחרונה, יצאתי להפוגה מפייסבוק, אחרי תקופה ארוכה, שבה הרגשתי שגם הביקורים המועטים שלי מעיקים עליי. התכנון המקורי היה לחזור ב- 1.9 אבל אני כלל לא בטוחה שזה יקרה. טוב לי מדי בלי פייסבוק. על-אף שלא ביקרתי בו בתכיפות רבה טרם היציאה להפוגה, במהלך החודש הזה, התפנה לי המון זמן (גם אם רק בתחושה) ליצור, לכתוב, ללמוד ולחוות. אני מבלה יותר זמן עם בעלי ועם הילדים ואני מרגישה פחות ופחות את הצורך לבדוק את הנייד או את המחשב. אני מודה, הזמן הזה, רחוק מהמסכים, הוא חיוני ונעים מכדי לוותר עליו בקלות כל-כך. אני ממליצה לכם ליצור הפוגות כאלו- לא חייבים להתנתק לגמרי, גם יום בשבוע של ניתוק מהמסכים הוא מבורך.

החלטות לגבי טיולים

25 // לנסוע לבד לטיול בחו"ל (גיל 21).

אחרי הצבא, חסכתי כשנה לטיול בחו"ל, שהיה אמור להתפרש על כמה מדינות ולהימשך כחצי שנה. בפועל, מיציתי את חוויית הטיול כעבור חודשיים וחזרתי מוקדם יותר מהמתוכנן. הטיול לימד אותי הרבה על עצמי- איך לטייל לבד, איך להכיר אנשים חדשים, איך לשמור על עצמי... וגם מתי להמשיך הלאה. היה לי טיול לא-שגרתי- מכיוון שטיילתי בתאילנד ובלאוס יותר מחודשיים, יצא לי לחוות את שני המקומות בצורה פחות תיירותית. וכך, מצאתי את עצמי רוקדת ושרה במעגל נשים בעיירה קטנה בצפון תאילנד, כשמסביבי נשים מכל קצוות עולם; התאמנתי ביוגה אצל תאילנדית זקנה, עשיתי קניות בשווקים מקומיים וצעדתי במסלולי הליכה לא מוכרים; הלכתי לסרט בקולנוע מקומי וראיתי סרט בשפה שלא הבנתי מילה ממנה, קניתי ספרים בחנויות יד-שנייה (את חלקם שמרתי עד היום), הכרתי חברים מכל עיר שבה הייתי ופשוט נהניתי מכל יום. ועם זאת, למדתי גם מתי להמשיך הלאה. עד היום, אני נזכרת בטיול ההוא, לפני שנים וכמה למדתי ממנו על עצמי, על עצמאות ועל היכולת שלי לזהות מה טוב עבורי ומה לא. יותר מהכל, למדתי מהתקופה ההיא, להקשיב לעצמי ולדעת גם מתי לעזוב. נעזרתי ביכולות הללו לא-מעט מאז.

26 // לטייל בארץ באופן קבוע (גיל 32).

אני מאוד אוהבת לטייל בארץ אבל עד לפני שנה, לא טיילתי באופן קבוע. גיחה קצרה פה, טיול קצר שם, לא משהו מסודר. מאז, אנחנו מטיילים כמעט בכל חודש- אנחנו משתדלים לצאת לטייל בשבת הראשונה של כל חודש. כמובן שיש יוצאים-מן הכלל, סופי-שבוע עמוסים במסיבות יום- הולדת או מפגשים משפחתיים (או סתם שפעת, מה שקורה הרבה לאחרונה...). בכל טיול כזה, אני חוזרת עם המון אנרגיה (והמון ענפים ואבנים לאוסף), עם מאות תמונות יפות והרבה שמחה בלב.

החלטות לגבי תחביבים

27 // לכתוב למגירה- שירים, סיפורים, יומן. העיקר לכתוב (גיל 7-33).

אני משתדלת לכתוב בכל יום. לעתים זה קשה, לעתים זה מעיק, לעתים זה מרגיש לי יותר כמו מטלה מאשר תחביב; ועם זאת, אני מקפידה לכתוב ויחסית הרבה, מכיוון שכתיבה היא עדיין הדרך המועדפת עליי לתעד את חיי. אני כותבת שירים, סיפורים קצרים, פוסטים בבלוג, פוסטים מגזיניים, פוסטים באינסטגרם, מכתבים לחברים, מכתבים לאיתי ולילדים... אבל הכי חשוב הוא היומן שלי. אני כותבת ביומן מאז גיל 7 , כמעט ללא הפסקה ואני מאמינה, שאמשיך לכתוב עד יומי האחרון. רוצים לקרוא עוד על כתיבה? מוזמנים לדף הזה בבלוג.

28 // לעבוד כל הקיץ בשביל לקנות את הגיטרה הראשונה שלי (גיל 17).

זמרת אני לא, אבל כשהייתי תלמידת-תיכון, חלמתי בהקיץ על היום שבו אסיים את לימודיי ואהפוך למוזיקאית. כתבתי שירים למגירה, הלחנתי מנגינות עם חמשת האקורדים היחידים שידעתי והעברתי את ימיי באותן שנים כטינג'יירית חמודה אך תמימה, שרק רוצה לשיר ולנגן ולגרום לאחרים להתאהב בשירי-החורף שלה. הקלטתי שירים (וטיפות גשם) בתוכנת מוזיקה ישנה ומסורבלת ובחופשות הקיץ עבדתי אצל אבי; שם חסכתי שקל לשקל, עד שיכולתי להרשות לעצמי לקנות גיטרה רצינית. היו אלו ימים של סוף הקיץ ואני זוכרת איך הלכתי בהתרגשות לחנות לכלי נגינה, שם רכשתי את אנג'י, הגיטרה האקוסטית השחורה שלי (על שם אנג'י הרמון, אבי קרמייקל מ"חוק וסדר"). עברו מאז יותר מ-16 שנה ואני עדיין מקפידה להחליף לה מיתרים בכל שנה, גם אם אני מנגנת בה ממש מעט. יש לנו אוסף גיטרות נחמד בחדר-המוזיקה של איתי, אבל זו נשארת איתי; היא תלויה בגאווה אצלי על הקיר בחדר העבודה שלי, מזכירה לי, בדרכה שלה, שאני יכולה להגשים כל חלום שיש לי, קטן כגדול, אם רק אשקיע את לבי, מרצי וזמני בתוכו.

29 // לטפח תחביבים רבים ולהתייחס אליהם בשיא הרצינות (גיל 7-33).

יש לי המון תחביבים; אני אוהבת את כל מלאכות-היד, את כל סוגי הכתיבה, צילום, עריכת סרטונים, עריכת מוזיקה, הכנת אלבומים, קריאת ספרים, תיעוד וגיבוי (האמת, שזו יותר אובססיה מתחביב), ארגון מסיבות-נושא לימי ההולדת של הילדים (כן, מתה על זה!), הכנת מתנות, ריקוד, צפייה בתחרויות של התעמלות קרקע, טיולים ביער, Art Journaling ובעצם מה לא. מה אומר, אני אוהבת תחביבים; הם מעשירים אותי, מעניקים לי אנרגיה ומעלים חיוך על פניי. עם זאת, תחביבים יכולים להיות מהנים מאוד ובאותה המידה, להיות גם תובעניים ומלחיצים. אני מודה שיצא לי לחוות תחביבים בשני האופנים הללו. הסיבה נובעת מהרצינות, שבה אני לוקחת כל תחביב חדש, שנוסף לי לאוסף. אני רוצה ללמוד לרקום בטכניקה של רקמה תלת-מימדית? אין בעיה- קוראת ספרים, רואה סרטונים, נכנסת לפורומים, מתייעצת עם בעלי ניסיון וכו'. אין אצלי עיגול פינות או "למידה על הדרך". אם החלטתי ללמוד משהו חדש, אני בתוך זה, עד הסוף- מקדישה לכך שעות רבות משעות הערב והלילה, מנסה לצבור כמה שיותר מידע חיוני לפני שאני מתחילה ואז מקדישה שעות של ניסוי וטעייה, של עבודה ממשית. מתיש? לעתים כן, בהחלט. אך שווה כל רגע. אני לא מסוגלת לדמיין את עצמי ללא תחביבים.

30 // להתנדב באופן קבוע ולאמץ סבתא (גיל 21).

התנדבתי כעשור מחיי והפסקתי להתנדב רק לאחרונה; במהלך השנים, התנדבתי בבית-חולים שניידר, בהסעות של חיות לוטרינרים, בעזרה לילדים בשיעורי-הבית ואפילו אימצתי סבתא. כן, במשך חמש שנים, התנדבתי ב"קרן לרווחת ניצולי השואה". כל חיי חלמתי שתהיה לי סבתא משלי (לא הכרתי ממש את הסבתות שלי, הן נפטרו כשהייתי בת שנתיים ובת ארבע); וכך, בגיל 22, זכיתי להגשים חלום ולאמץ סבתא, אליה הייתי מגיעה הביתה ומבלה איתה כמה שעות בכל שבוע. היינו אוכלות יחד, מדברות ומשחקות בקלפים ולעתים הייתי עוזרת לה בסחיבת מצרכים מהמכולת או באיסוף תרופות מבית-המרקחת. היא לא דיברה הרבה, אך אהבה מאוד לשחק עמי בקלפים. היא נפטרה בנובמבר 2013, יומיים לפני לידתו של דרור, בני הבכור. אהבתי אותה מאוד ואני חושבת עליה מדי פעם ונזכרת ברגעים היפים שחלקנו יחד. לכל מי שמחפש מקום להתנדב בו, אמליץ לכם לאמץ ניצול שואה. כל-כך חשוב ומשנה חיים, לא רק לה- אלא גם (ובעיקר) לי.

31 // להקים אתר משלי, לערוך אותו באופן עצמאי ולהימנע מפרסומים (גיל 27-33).

את האתר הזה הקמתי ב- 2012, בתקופה שוויקס עוד לא היה בנוי וערוך לכתיבה בעברית והמערכת שלו היתה בסיסית למדי. בזמנו, כדי לכתוב משפטים בעברית, למשל, הייתי צריכה לכתוב הפוך את האותיות- תצחקו, תצחקו, אבל זה בדיוק מה שעשיתי!

על-אף הקשיים שבהם נתקלתי בהתחלה, אהבתי את הרעיון, שעמד מאחורי וויקס- לאפשר למשתמשים לעצב את האתרים שלהם לבד- להתחיל עם דף חלק ולהוסיף אלמנטים שונים, אותם ניתן לקשר לדפים אחרים באתר, לאתרים אחרים ברשת ובהמשך אף לקבצים שונים.

האתר הראשון שבניתי לעצמי היה חובבני למדי, הן מבחינת הטקסטים והן מבחינת העיצוב (יש לי אותו עדיין כקובץ טיוטה באתר- הייתי חייבת לשמור אותו!) אבל הוא הטמיע בי את ההבנה, שאני רוצה שליטה מלאה בעיצוב ובניהול הבלוג שלי. וכך היה. מאז כתבתי עשרות פוסטים, חלקם נזנחו לאלתר או נמחקו, אך מפוסט לפוסט, הבנתי יותר ויותר מה אני רוצה מהאתר שלי ומהן השאיפות שלי לגביו. דבר אחד ידעתי- שאני רוצה שהוא יהווה מקור בלתי-נגמר של ידע עבור יוצרים ואוהבי-יצירה. האתר עדיין לא שם בהרגשה שלי, אבל יש תכניות גדולות ויש רצון, כך שאני מאמינה שזה יקרה, עוד השנה. במהלך השנים, היה חשוב לי להימנע משיתופי פעולה ומפרסומים (ותאמינו לי, קיבלתי לא-מעט הצעות אטרקטיביות) וזאת על-מנת להשאיר את האתר אותנטי ככל שניתן וחף מפרסומות; אני כותבת על מוצרים שקניתי במיטב כספי, ממליצה על שירותים שניסיתי ואהבתי בעצמי ועורכת כל פוסט בהרבה השקעה ומחשבה על כל פרט ופרט. אני מעדכנת את האתר כמעט בכל יום, משפרת ומשנה ומנסה להפוך אותו למקצועי יותר ויותר. נכון, לעשות הכל לבד מוביל אותי לפרסם פחות ממה שאני רוצה (אני עובדת על העניין הזה), אבל הקוראים שלי יודעים, שכל פוסט שכן עולה לאוויר הוא במאת-האחוזים שלי. יש לי הרבה תכנונים מלהיבים לגבי המקום הזה שלי, אז אם אהבתם את מה שקראתם עד כה- אל תברחו; יש עוד המון סרטונים, קבצים להדפסה והדרכות, שרק מחכים בתור שלהם לעריכה והם כבר אצלכם, בתיבת הדואר.

32 // להקפיד לקרוא כמה שיותר ספרי עיון בשנה (גיל 24-33).

אני מאוד אוהבת לקרוא, במיוחד ספרי עיון. עם השנים, אני קוראת פחות ופחות ספרי פרוזה ויותר מתחברת לספרים שעוסקים בהיסטוריה, בפילוסופיה, בתרבות ובאמנות. לוקח לי יותר זמן לסיים לקרוא ספרי עיון מספרי פרוזה (את הספר אודות קורות המלחמות, למשל, לקח לי שנה לסיים, מערב יום הזיכרון 2016 עד ערב יום הזיכרון 2017), אבל אני מוצאת את עצמי נהנית מהם יותר. אני מרגישה שקריאה של ספרי עיון מעשירה את חיי ותורמת לי לידע האישי שלי ולהבנה טובה יותר של העולם שמסביבי. תרצו לשמוע המלצות על ספרי העיון האהובים עליי? תכתבו לי מה דעתכם.

33 // לתעד את חיי (גיל 7-33).

הייתי ילדה נוסטלגית, אהבתי לכתוב, להתבונן בתמונות ולאסוף מזכרות מכל מקום שבו ביקרתי; ועד היום אני חיה במן תחושה כזו, שאני חייבת לתעד הכל, אחרת החיים יברחו לי ויישכחו בסופו של דבר. מחשבה קצת קיצונית, אני מודה, אבל היא מובילה אותי להעריך רגעים וחוויות בצורה קצת אחרת. עם השנים, אני מוסיפה עוד ועוד דרכים לתעד את חיי ואני מרגישה שיש לתיעוד השפעה חיובית על האופן, שבו אני תופסת את חיי- לחוות כל רגע תוך כדי התהוותו, לצבור חוויות, להנות מרגעים קטנים, לחיות. על תיעוד אני כותבת פה בבלוג, מוזמנים להיכנס ולקרוא.

עד כאן להיום. אני ממש מקווה שנהניתם!

הפוסט הבא יהיה על אלבומים, משמע הרבה תמונות ומעט מלל ;)

עד אז, שיהיה לכם שבוע נפלא!

~ רעות

#חיים #מחשבות #טיולים #תחביבים #אמנות #ספרות #ספריעיון #התנדבות #מחשבותעלהחיים #טבע #ילדות #עצמאות #הריון #לידה #חברים #משפחה #חייםפרודוקטיביים #פרודוקטיביות #כתיבה

103 views

כל התמונות, האיורים, הטקסטים והעיצובים שייכים לרעות דומיניץ (אלא אם נכתב אחרת) ואין לעשות בהם כל שימוש. עיצוב האתר: רעות דומיניץ. כל הזכויות שמורות 2020.