Search
  • רעות דומיניץ

הצעצוע האהוב על דרור


כמו כל הורה בתקופה המודרנית, גם אני חוטאת מדי פעם בקניית מתנות (רבות מדי) לבן שלי. זה לא היה ככה כשהוא היה תינוק (אז קניתי צעצועים לפי השלב בהתפתחות שלו) אבל מאז שהוא גדל והפך להיות מאוד ברור לגבי מה הוא אוהב (ולא אוהב), מאוד קשה לי לא לקנות לו משאית או פיל או איזה צעצוע של סמי הכבאי כאשר אני רואה אחד.

דרור אוהב את "סמי הכבאי" כמו כל ילד בגיל שלו (אני מניחה), מה שאומר שהוא לא מפסיק לזמזם את שיר הפתיחה אפילו כשהוא מתקלח. הוא שר את השיר הזה בממוצע כ- 52 פעמים ביום (בדקתי במשך כמה ימים!); אז החלטתי שאם אי-אפשר להילחם בתופעת-הטבע הזו, שנקראת "סמי הכבאי"אז עדיף להצטרף לטירוף; משמע, שאם כבר לקנות לו צעצועים ממותגים, אז לפחות שיהיו מעץ.

קניתי את הכבאית ואת ששת כבאי פונטי-פנדי (סמי, אלביס, פני, ארנולד, אלי והמפקד סטיל ועוד סמי אחד, עם קסדה על הראש, שמשמש כנהג התורן של הכבאית) במתחם שרונה בתל-אביב לפני כחודשיים. מהרגע שהוא קרע את העטיפה וגילה בתוכה את הכבאית ואת חבריו מהטלוויזיה, דרור התאהב בצעצוע הזה כמו שלא התאהב באף צעצוע קודם לכן (כן, אפילו יותר מסבא פיל!).

יש משהו בצעצוע-העץ הזה, שמזכיר לי את הצעצועים של פעם- כשהילדים לא סבלו מהפרעות קשב וכל מה שהיינו צריכים כדי להיות מאושרים היה רק כמה צעצועים אהובים, שאפשר היה לשחק איתם שוב ושוב ושוב ולא להשתעמם לרגע.

דרור קשור מאוד לצעצועים שלו (תכונה חיובית ושלילית כאחת, שהעברתי לו עוד מינקות...) ובמיוחד לכבאית של סמי ולחבריו לתחנה. הוא מכיר את כולם בשמות וצוחק כשאני מנסה לחקות את קולם (מפרגנת לעצמי- אני מחקה את אלביס בצורה מושלמת!). הוא מספר לי במשך דקות ארוכות לאן סמי נוסע, את מי הולך להציל (רמז: את אדם פרייס), איפה יש בניין בוער (מי היה מאמין שכמה נורות לד בצורת להבה בתוך בית מעץ יכולות להיות שימושיות כל-כך?); מראה לי לאן מתחבר צינור המים המאולתר שיצר (כן, זה שהוא מתעקש לגרור אחריו לכל מקום שהוא הולך...) ומבחינתו, זה הכי הגיוני בעולם, שנעביר יום שלם כשהוא עם קסדה ותחתונים (לא של סמי! עד כאן!), כששנינו ישובים על הרצפה ורוקמים תכניות-הצלה (הוא כ"סמי" ואני כ"פני").

הלהט שבדיבור שלו, כשהוא מספר לי על איך הוא מתכנן להציל את העיירה פונטי-פנדי מסופה, שיטפון, שריפת-ענק, או קצר בחשמל (כל אותם האסונות, שהגיוני שילד בן שנתיים ותשעה חודשים יכיר וידבר עליהם ללא הפסקה...)- הלהט הזה פשוט מדבק. אני מוצאת את עצמי מחכה לשמוע עוד. כן, גם כשאני ממש עייפה ואין כבר אין לי כוח להקריא לו (בפעם המיליון) את "אין עשן בלי אש" (אחד מהכרכים בסדרת הספרים של "סמי הכבאי"); גם כשהוא מתעקש שאקריא את הסיפור בחיקוי מושלם של כל הקולות (הקולות של אדם, אדלה ואלביס הכי מצחיקים אותו); כן, גם אז, אני יודעת שהלהט הזה- הוא-הוא המהות שלו כילד. דרור היה ונותר ילד סקרן מאוד, שמתבונן על העולם דרך עיניים גדולות ומהופנטות והוא אוהב ללמוד מכל רגע ומכל סיטואציה. אני מודה, לפעמים אני מלאת-קנאה והשתאות אל נוכח האומץ שלו לחוות את העולם בדרך הזו, של התבוננות והתנסות. הוא מחקה אותנו בלי סוף (כן, גם דברים מביכים שאנחנו עושים מבלי לשים אליהם לב) אבל הוא יודע גם להניח בצד את החיקוי ולנסות להבין דברים לבד, תוך כדי עשייה. אני כל כך אוהבת את התכונה הזו שלו.

לאחר כמה חודשים של אובססיית-סמי (טלוויזיה, מחשב, ספרים, צעצועים), אני יכולה לשתף, שהסדרה הזו לימדה אותו לא-מעט; הוא יודע איך לספר סיפור, איך להיחלץ ממצבים מסובכים (בתיאוריה, כמובן), איך להתגבר על קשיים וגם איך להתמודד עם יחסים בין-אישיים מורכבים. הסדרה מתמודדת (בעיניי בגבורה) בנושאים שסדרות אחרות מתעלמות מהן כמעט לחלוטין (הורות יחידנית, למשל, או נישואי תערובת). אני אוהבת שבכל פרק, מוצג קושי שצריך לפתור (לרוב, תוך עשר דקות). דרור אוהב סדר, שגרה וחזרה והעובדה שיש קושי >> פותרים אותו >> תוך כדי מפגינים סבלנות כלפי האחר ומתנהגים באומץ-לב אל נוכח סכנת-חיים (וכל זה תוך כדי שאתה לומד שמעשה-שובבות או התנהגות חסרת-אחריות יכולה להוביל לסכנה ממשית)- מה אומר, זה אמנם מופרך לחלוטין ומכל-כך הרבה סיבות, אבל עם יד על הלב, האם הילדים שלנו צריכים יותר מזה מסדרת הטלוויזיה שלהם? לא, אם אתם שואלים אותי...

להיות אמא ב"קייטנת אמא" זה לא פשוט בכלל, בטח ובטח כשיש לך עוד מחויבויות. את רוב הימים אני מסיימת כשהלשון שלי בחוץ (כמו היום, למשל, שהשנה 2:33 בלילה ואני עדיין ערה).

אני לוקחת כל יום ביומו, משתדלת לא לקבוע תכניות נוקשות מדי (תכניות בחופשת הקיץ נועדו לכישלון עוד לפני שנוצרו) ומנסה לאפשר לעצמי לחוות את הרגעים הללו עם דרורי שלי בלי יותר-מדי הסחות-דעת. אני כל-כך נהנית מהרגעים יחד איתו, שיש בי חלק, שלא מוכן עדיין לזה שהוא מתבגר. הגיל הזה מתוק מדי ומצחיק מדי ומתוחכם מדי ומעייף הרבה יותר מדי. דרור רחוק מלהיות ילד עדין ושקט (במיוחד כשהוא כועס כי לא אפשרתי לו לעשות משהו לבד) אבל הוא מאתגר את החשיבה שלי באופן קבוע ומעניק לי אינספור רגעים קטנים של גאווה. אני לא מאמינה שהוא עולה לגן עירייה בעוד שבוע. הוא הולך וגדל לי מול העיניים וזה מפחיד ומרגש באותה הנשימה.

מה איתכן? כיצד אתן מעבירות את הימים ב"קייטנת אמא"?

אכתוב לכן על הימים שלנו ממש בקרוב.

רעות

#מתנותקטנות #צעצוע #צעצועים #צעצועיעץ #סמיהכבאי #שרונה #קייטנתאמא #אמאבוחרת

78 views

כל התמונות, האיורים, הטקסטים והעיצובים שייכים לרעות דומיניץ (אלא אם נכתב אחרת) ואין לעשות בהם כל שימוש. עיצוב האתר: רעות דומיניץ. כל הזכויות שמורות 2020.