Search
  • רעות דומיניץ

מסיבת יום הולדת שנה לדרור


כשדרור היה בן עשרה חודשים, הוצאתי מחברת חדשה והתחלתי לתכנן את מסיבת יום ההולדת הראשונה שלו. ידעתי רק שני דברים: האחד, שאני רוצה שזו תהיה מסיבת חורף, והשנייה: שיום ההולדת שלו יוצא השנה ביום שישי. זהו! אז רגע לפני שאיבדתי את העשתונות, לקחתי עט והתחלתי להוציא אל הכתב (כמו שאני עושה בכל פעם שאני צריכה לסדר את המחשבות שלי) את כל המשימות (קטנות כגדולות), שמתלוות למסיבת יום הולדת.

כשסיימתי, התחלתי לסנן את המשימות שבמחברת ל'ערימת כן' ו'ערימת אין' (אין זמן, אין סבלנות, אין חשק, אין תקציב). כל אלו שנכנסו 'לערימת האין', לא נמחקו מהרשימה אלא פשוט נדחקו הצידה, לשנה הבאה. אלו שנכנסו 'לערימת הכן', נכתבו על גבי פתקית צהובה והודבקו על הקיר. כל משימה נכתבה בנפרד והשתדלתי לרשום בפירוט מה היא מצריכה ובמקרים מסוימים, מה הדד-ליין שלה. היו פתקיות שכתבתי בתמצות וחזרתי מאוחר יותר ועדכנתי אותן.

מכיוון שדרור הוא בני הבכור וזהו יום הולדתו הראשון, לא היו לי ימי הולדת קודמים להשוואה. הדבר הראשון שכתבתי במחברת היה: "לעשות רשימת מוזמנים". כשדרור נולד, ידענו שאנחנו רוצים לערוך את הברית במסגרת מצומצמת של משפחה קרובה בלבד. הברית נערכה בנר שלישי של חנוכה דאשתקד, בנוכחות חמש-עשרה אנשים וקייטרינג, שהוזמן מראש.

מאוד אהבתי את הקונספט הזה, של אירוע קטן ואינטימי, שעמד בניגוד מוחלט לחתונה הגדולה וההמונית שהיתה לנו (אשר אליה הוזמנו לא פחות משש מאות איש). על-כן, כשהתחלתי לתכנן את יום ההולדת הראשון של דרור, ידעתי שאני רוצה לחגוג אותו באותו המקום, שבו נערכה הברית, כלומר, בחצר הבית של הוריו של איתי, בעלי. החצר הגדולה והמטופחת היוותה תפאורה נפלאה לרעיון שהיה לי- מסיבת חורף אמיתית, עם חיות חורף, קינוחי חורף וקישוטי חורף. אני ילדת חורף, כבר אמרתי?

עברו לי הרבה רעיונות ורציתי כבר להתחיל, אבל ידעתי, שקודם כל אני צריכה להחליט על תאריך ולהיסגר על רשימת מוזמנים. הכנתי שתי רשימות: האחת, רשימה של משפחה (שנחתמה מהר); הוזמנו רק בני המשפחה הקרובה, בלי דודים ובני-דודים. אני באה ממשפחה גדולה משני הצדדים ומכיוון שלא יכולתי להזמין את כולם (מפאת חוסר מקום) לא הזמנתי את המשפחה המורחבת באופן גורף. הרשימה השנייה שהכנתי כללה חברים קרובים. לא היה לי קל להכין את הרשימה הזו, אני מודה. רציתי להזמין את כולם אבל המסיבה לא נערכה אצלי בבית והיו מגבלות, שהייתי צריכה לכבד. מצד שני, דרור נכנס ללבם של רבים מחבריי וידעתי שיום הולדת ללא אותם חברים פשוט לא יהיה אותו הדבר. אז במשך שבוע שלם, הוספתי שמות לרשימה והורדתי, ושוב מחקתי ושיניתי, עד שהגעתי למספר. 35 מוזמנים. מהר איירתי הזמנת Save the Date ושלחתי לכולם במייל. ואז ישבתי וחיכיתי לתשובה.

לשמחתי, כולם היו בעניין. חלק יכלו להגיע וחלק לא, אבל לא לקחתי את זה קשה. שלחתי לכולם את ההזמנה שאיירתי, שלמעשה, קבעה את הטון מבחינת הסגנון הגרפי של המסיבה: איורים מקוריים שלי, צבועים בלבן ומוטבעים על גבי תמונה (אמיתית) של לוח-גיר-של-פעם. באיורים הכנסתי מוטיבים שונים שקשורים לדרור- ציפורים (כצפוי), חיות יער (החדר שלו גדוש בדמויות של חיות יער שונות, מסנאי ועד במבי), גיטרה (לא ראיתי ילד שאובססיבי מינקות לגיטרות של אביו כמו הילד הזה), עוגה אשר עליה נר עם הספרה אחת, דגלונים לקישוט עם השם שלו, תאריך יום ההולדת שלו והשעה בה נולד, איורים של עלים וענפים (אובססיה שלי כבר שנים, שבאה לידי ביטוי גם בעיצוב החדר שלו) ואחרון חביב- איור שעשיתי מתמונת פרופיל של דרור, שצילמתי לאחרונה. כמובן שלא שכחתי לאייר את הבלורית הקופצנית והמתוקה, שצמחה לו פתאום.

אני אוהבת את ההזמנה, מכיוון שהיא כל כולה דרור שלי. כל פרט קטן קשור איכשהו אליו וזה משהו שהיה לי חשוב להעביר לא רק בהזמנה אלא במסיבה כולה. כל דבר נעשה מתוך מחשבה על דרור. אגב, אם למישהו מחבריי הבמבי נראה מוכר, אתם לא מדמיינים; הצללית של הבמבי לקוחה מהזמנת החתונה שלנו, שאיירתי לפני שלוש וחצי שנים. חיות יער? ענפים ועצים? גוונים שונים של ירוק? מישהו קולט פה מוטיב חוזר? כן, זו האובססיה שלי. בואו אליי הביתה, תראו את החדר שלו\ הסטודיו שלי ותבינו עד כמה אני עמוק בתוך זה.

חזרה למסיבה. אחרי ששלחתי את ההזמנה, יכולתי, סופסוף, להתפנות לעיצוב שלה ולכמות הלא-הגיונית של משימות שהצבתי לעצמי. החלק שהיה לי הכי קשה לקדם היה עניין האוכל. מכיוון שאינני בשלנית גדולה, הייתי צריכה לבקש את עזרתם של אחרים ואני ידועה באי-יכולת-לבקש-עזרה-גם-כשאני-ממש-צריכה-אותה. אבל אז התעשתי והבנתי שאני לא יכולה לעשות הכל לבד, לא משנה כמה אני רוצה. אז שלחתי הודעות לבנות משפחתי ולקמצוץ קטנטן של חברות, שאני יודעת שאני יכולה לבקש מהן עזרה עם הבישולים והקינוחים והן עדיין יאהבו אותי באותה המידה. אחות של איתי ידועה בקישים המדהימים שהיא מכינה; אמא שלי מכינה את סלט הפסטה הקר הכי טעים שאי-פעם טעמתי; אמא של איתי תמיד יודעת למצוא את המאפייה עם הלחמים הכי מיוחדים ואת המעדנייה עם הגבינות הכי מובחרות (וזה כשרון! אני תמיד נכשלת בזה כישלון נחרץ); סבתא של איתי הכינה לביבות (כיאה לחנוכה!), שהיו כל-כך טעימות, שהן נטרפו מיד; וטל, חברתי הטובה (שלא ברור לי עדיין איך היא נותרה חברה אחרי כל ההודעות המטורללות ששלחתי לה באמצע הלילה בנוגע למסיבה) הכינה עוגת שוקולד מדהימה, שקצרה מחמאות בלי סוף. הנה קצת תמונות:

כמובן שאף אחת לא הקשיבה לי או חלילה נצמדה לרשימה שהבאתי לה (למרות שביקשתי ממש יפה). כולן הוסיפו עוד משהו קטן, עוד נשנוש, עוד סלט- והשולחן היה עמוס כל-טוב (ואפילו עמוס מדי). נוספו סלטים (סלט תירס עם פטריות, סלט ירוק וסלט ירקות קצוץ דק-דק), עוד מאפים (בורקס תפוח-אדמה ובורקס גבינה), ממרח חצילים ביתי, טורטיות סביח (חצילים, טחינה, ביצה ומלפפון חמוץ), טורטיות סלמון עם גבינת שמנת ושמיר, טורטיות גבינה עם פלפלים קלויים ורביולי גבינות עם גבינת פרמז'ן מגורדת מעל. יאמי! כולן שינסו מותניים והכינו הכל באהבה. אני חייבת לומר שזה היה מפתיע ומדהים, לראות כמה חשוב להן שהמסיבה תהיה מוצלחת (ומסיבה מוצלחת היא קודם-כל מסיבה שיש בה אוכל טוב,לא?).

למרות שתכננתי, שכל סלט יהיה מונח בקערה יפה, ב'זמן אמת' החלטנו להשאיר את הסלטים דווקא בקערות הפלסטיק שאיתן הובאו, מכיוון שהן הכילו כמות עצומה של אוכל, אך לא תפסו הרבה מקום. יתר המאכלים הוגשו בכלי ההגשה של חמותי, ששמם הולך לפניהם... שיא השיק והאלגנטיות! (אני צריכה לעשות מחטף ולנכס לעצמי איזה קריסטל או שניים מבלי שתראה...).

על כל שולחן הונחו מסגרות תמונה לבנות, להן הצמדתי גלויות בגודל תמונה סטנדרטית (10X15 ס"מ) עם איורים שהכנתי. בצדו הקדמי, מתחת לכל איור, היה מפורט בקצרה מה האוכל שנמצא בסמוך לשלט. מסתבר, שזה היה מאוד פרקטי ועזר לכמה אנשים להתמצא בתוך כמויות האוכל הלא-הגיוניות...

בצדה האחורי של כל מסגרת, הכנתי גלויה עם השם של דרור מעוטר בפרחים, עלים וציפורים ומתחתיו הכיתוב: "דרור חוגג יום הולדת שנה". נכון, זה לא היה הכרחי (מי בכלל מסתכל על הצד האחורי?) אבל רציתי שיהיה את הפן האישי גם בשולחנות.

את כל הגלויות איירתי בעצמי, הדפסתי בבית דפוס וחתכתי ידנית (סרגל מתכת וסכין יפנית) או באמצעות טרימר (תלוי בשעה שבה חתכתי ובמידת העייפות שלי). בשלוש לפנות בוקר, כבר לא הייתי מסוגלת לחתוך כלום באופן ידני, לא משנה כמה מוכשרת אני עם סכין חיתוך. זו, אגב, הסיבה למה עשרות הקישוטים בעבודת יד (שהיו-כמעט-מוכנים-אבל-לא-בדיוק) לא עברו את בקרת האיכות שלי ונשארו בבית. כן, אני עד כדי כך פדנטית, גם תחת לחץ.

כדי להמחיש את תחושת היער, קניתי סט של כלים וסכו"ם חד-פעמי בצבע ירוק ובחרתי במפות בצבע ירוק וחום. עליהן שמתי פרחים, שקניתי כמה ימים קודם, בדיוק כשהגיעו לחנות הפרחים. (זה לא היה במקרה, דאגתי לברר מראש באיזה יום בשבוע הם מגיעים לחנות מהמגדל שלהם).

מכיוון שאני ידועה בעצם היותי רוצחת-פרחים (לא בכוונה, אני פשוט שוכחת להחליף להם מים), העברתי את הטיפול בוורדים לידיהם המסורות של הוריי, שיודעים דבר או שניים על גינון.

בבוקר של המסיבה, שמתי את הפרחים בצנצנות מייסון קלאסיות (של חברת בול [Ball], נקראות בפשטות "Mason Jars"), שכל חובבת-פינטרסט-מתחילה מכירה מאינספור אזכורים ברשת. לא ייאמן מה ניתן לעשות עם הצנצנות הללו! מנרות בעבודת-יד ועד גופי תאורה תלויים- כל דבר נראה מעוצב יותר (לדעתי לפחות) כשהוא מונח בתוך צנצנת מייסון קלאסית. ניתן להחליף את המכסים של הצנצנות לדוגמאות שונות; עבור הפרחים, החלפתי את המכסה לרשת מתכת (ראו למטה), אשר ניתן להשחיל דרכה את הפרחים כך שהם יונחו בצורה יפה יותר. שימושי, אבל לא חובה.

עבור מטבעות השוקולד, אשר אוחסנו גם הן בצנצנת שקופה, החלפתי את המכסה במכסה מתכת עם דוגמה של עלים. רציתי דוגמה אחרת, של פתיתי שלג, שהתאימה יותר לקונספט של מסיבת חורף, אבל לצערי, היא לא היתה במלאי. בדיעבד, אני שמחה שבחרתי בדוגמה של העלים, מכיוון שהיא התאימה לאווירת היער שניסיתי ליצור.

בנוסף למטבעות השוקולד, הוצבו על השולחנות גם צנצנות מאורכות עם שוקולד בעטיפה ירוקה מטאלית. מאוד אהבתי את הצבע של העטיפה, שהוסיף גוון אחר, חגיגי יותר, לפלטת הירוקים הקיימת.

את הענפים והאצטרובלים אספתי מסביון, אחרי שקיבלתי הכוונה מפורטת מאפרת הנפלאה כיצד להגיע לרחוב עם "האצטרובלים הכי יפים". זה היה בבוקר יום רביעי וכשיצאתי לכיוון סביון, ידעתי שקיימת האפשרות, שאגיע עד לשם והעירייה כבר תאסוף את כל האצטרובלים מהכביש. מה שלא ידעתי היה, שאהיה במרדף-אצטרובלים עם המשאית של העירייה, מרדף אשר במהלכו השארתי את האוטו מונע וירדתי אל הכביש, מנופפת לנהג בידי ומקפצת מעלה-מטה בהתרגשות. הייתי מוכנה לעשות הכל, העיקר שיבחין בי ויעצור. הוא חייך אליי ועצר את המשאית וביני לבין עצמי ידעתי, שהוא בטח חושב שאיבדתי לחלוטין את שפיותי. מלבד האצטרובלים שלקחתי ממנו, אספתי מהרחוב עוד כשלושים אצטרובלים יפים ומושלמים. אחר-כך, מרוצה מעצמי, נסעתי ברחבי סביון וחיפשתי הרפתקה. מצאתי אותה, בדמות עץ אימתני שנשאר בצדי הדרך וחיכה רק לי. התכנון לאסוף את העץ, שהיה אמנם יפה אבל עצום בגודלו, היה לוקה בחסר. למעשה, לא היה כל תכנון. ניסיתי להרים אותו וכעבור עשרים דקות של מאמץ עילאי אף הצלחתי. אבל להכניס אותו בשלמותו למכונית שלי? אין סיכוי. שנייה לפני שהתייאשתי, ראיתי עובד עירייה (אחר) שגזם עצים באזור וביקשתי את עזרתו; הוא היה נחמד מאוד (אני בטוחה שגם הוא חשב שאני משוגעת אבל עזר לי בשמחה) ותוך שתי דקות העץ כבר הוכנס למכונית מבלי שנצטרך לשבור אפילו ענף אחד. חזרתי הביתה מרוצה מעצמי, אבל זה החזיק מעמד רק דקה או שתיים; אז הבנתי שאצטרך להעלות את הדבר העצום הזה הביתה בכוחות עצמי. לקח לי כמעט שעה אבל הצלחתי. חבל שלא צילמתי את הפנים של איתי כשהוא נכנס הביתה באותו הערב וראה עץ ענקי שוכב לו באמצע הסלון.

התכנון היה שאצבע את הענפים והאצטרובלים בלבן ואפילו קניתי צבע ספריי בשביל המשימה. אבל הימים עברו ותהליך הצביעה נדחה שוב ושוב עד שנזנח לאלתר. את הענפים והאצטרובלים פיזרתי ותליתי ברחבי הגינה ומעל לשולחנות האוכל (אבל לא ישירות עליהם) כדי לתת תחושה של יער ואווירה חורפית. תכננתי לתלות גלויות עם איורים ותמונות על כל ענף, אבל זה ירד מהפרק מקוצר זמן. לצערי היו לא-מעט משימות שנדחקו הצידה תוך כדי ארגון המסיבה מהסיבה הזו בדיוק. הרגע הזה, שבו הבנתי שיש לא-מעט דברים שלא אספיק להכין, למרות הנכונות להישאר ערה בלילות ולעבוד עליהם, היוותה עבורי סוג של התפכחות.

גם בעמדת הקינוחים עברתי תהליך של התבגרות; בתכנון המקורי שלי, רציתי לאפות את הכל בעצמי, תכנית שאפתנית-מדי למישהי שלמדה להכין עוגיות שוקולד-צ'יפס לפני חצי שנה. מהר מאוד הבנתי, שאין סיכוי שזה יצא לפועל, גם אם אני אכנס למטבח ולא אצא ממנו עד לבוקר המסיבה. אז במקום להסתמך על חסדם של אחרים (אנשים אוהבים אותי, נכון, אבל יש גבול לכמה אני יכולה לנצל את אהבתם), החלטתי לצמצם את רשימת הקינוחים למינימום האפשרי. בחרתי בעוגות מנצחות, שידעתי שלא יישארו מהן פירור; כזו היא עוגת הביסקוויטים האלוהית של אמא שלי, שהיא הדבר היחיד ביקום כולו שיכול לעודד אותי בין-רגע (כן, אפילו יותר מגלידה!). מלבד להכין את העוגה הזו בכל יום הולדת אפשרי, הכרחתי את אמא שלי להכין לי אותה לבית החולים רגע אחרי שילדתי את דרור. יש כאלה שמחכים לסושי שאחרי הלידה, אני חיכיתי לעוגת הביסקוויטים האגדית, שבאה אחרי חודשים ארוכים של התנזרות כפויה. סבתא הכינה לדרור את העוגה גם לכבוד יום ההולדת הראשון שלו בגן, אז איך אפשר מסיבה בלי עוגת הביסקוויטים שלה?

הפעם, כדי לגוון מעט, ביקשתי ממנה לחתוך את העוגה לקוביות ולהכניס כל אחת לתוך עטרת נייר מעוצבת. אז נכון, תכננתי להכין אותן בעצמי, אבל רגע לפני ששלפתי את סלסילת הפאנצ'ים שלי והתחלתי לנקב כאילו אין מחר, נזכרתי שקניתי עטרות נייר מעוצבות (ביחד עם קישוטים על מקל עם איורים מתוקים של ארנבים, חתולים וברווזים) והייתי חייבת איכשהו למצוא להם מקום של כבוד במסיבה.

אמא הכינה עוד עוגת שוקולד, כפיות שוקולד וכפיות שוקולד לבן, סתם ככה, כי התחשק לה. איזו אמא יש לי!

את התבנית לכפיות קניתי ב- 15 ש"ח (ניתן למצוא את אותה התבנית בעשרה שקלים ואפילו בפחות) וכל-כך התלהבתי לגלות שהן לא רק נראות נפלא, אלא גם טעימות. התכנון המקורי היה לקנות את כפיות השוקולד (לא חשבתי שיהיה לנו זמן להכין) אך כאשר ביררתי מחירים, נאמר לי שהעלות של כל כפית היא עשרה שקלים לכפית (וזה, כמובן, היה רחוק שנות אור מלהיות בתקציב שלי). על-כן, כפיות השוקולד המופלאות שהכינה אמי היוו, למעשה, ניצחון קטן שלנו, האופות המתחילות, את המערכת.

כפיות השוקולד נועדו להתלוות לקינוח שתכננתי להכין בעצמי. לפני שניגשתי להכין את הקינוח, קראתי לפחות ארבעים מתכונים, בעברית ובאנגלית. כולם היללו קרקרים שלא היו לי, פירות יער שלא היו בעונה וצנצנות שלא ידעתי איפה ניתן לקנות. רגע לפני שהתייאשתי, מצאתי את הצנצנות המושלמות, אמנם יקרות אך איכותיות מאוד, והחלטתי ללכת על זה. וכך קרה וברגע של טירוף, רכשתי עשרים ושש צנצנות (!) בדוגמת יהלום עם סגירה אטומה. חזרתי הביתה מלאת מוטיבציה והתחלתי לתכנן את הקינוח.

בחרתי במתכון אחד, שהרגשתי שאוכל להכין גם בלי שלושים שנה ניסיון באפייה. מדובר בצ'יזקייק (עוגת גבינה) ללא אפייה, עם שכבות של פירורי ביסקוויטים וקוביות של תותים טריים. שדרגתי את המתכון והוספתי שכבה של מרשמלו לבן ולקישוט, הוספתי חצי תות ומעט פירורי ביסקוויטים. בחלומותיי לא תיארתי לעצמי שזה יהיה כל-כך טעים!

במקום להשאיר את המכסים כמו שהם, החלטתי לשדרג אותם ולהוסיף להם מדבקות עגולות ומעוצבות. הכנתי שני עיצובים: האחד, זר (wreath) של עלים, פרחים וענפים בצבעי אדמה, אשר במרכזו הוספתי את הכיתוב "יום הולדת לדרורי" בגופן האהוב עליי (ואין הרבה כאלה בעברית). את הזר המאויר, לשם שינוי, לא איירתי בעצמי. רכשתי אותו לפני שנה מכיוון שאהבתי אותו, וכשהתחלתי לתכנן את יום ההולדת, ידעתי שאני חייבת למצוא לו שימוש במסיבת החורף של דרור.

העיצוב השני היה של זר קטן יותר (מאותה הסדרה), אשר מאחוריו "הדבקתי" איורים נבחרים מההזמנה שעיצבתי למסיבה- במבי, גיטרה ועלה. בחרתי במוטיבים האלה, מכיוון שכל אחד מהם סימל משהו שקשור לדרור- הבמבי סימל את הנוכחות של איתי ושלי בחייו (הוא, כאמור, הופיע בהזמנת החתונה שלנו); הגיטרה סימלה את האהבה למוזיקה וליצירה; והעלה סימל צמיחה ושגשוג (אבל בתכלס, זו פשוט הנטייה המוגזמת שלי להטמיע עלים וענפים בכל עיצוב שלי, אין לי מושג למה.) את השילוב בין הבמבי, העלה והגיטרה כל-כך אהבתי, שהחלטתי להפוך אותו ללוגו של האתר החדש שלי.

הרקע של המדבקות היה אותו רקע של לוח הגיר, שבו השתמשתי לעיצוב השלטים, הגלויות וההזמנה. אני אוהבת אותו מאוד מכיוון שהוא נותן טקסטורה ומעט עומק לאיורים השטוחים. אני אוהבת במיוחד את העובדה שמדובר בתמונה של לוח גיר אותנטי ולא משהו שעוצב בפוטושופ. את המדבקות עיצבתי בקוטר 2.4 אינץ'. רציתי שהמדבקות יהיו מעט קטנות יותר מגודל המכסה אבל שיישארו בפרופורציה נכונה (לא גדול מדי ולא קטן מדי) ואכן, כך היה. הדפסתי אותן בבית דפוס, על גיליון מדבקת ויניל. גודל כל גיליון היה מעט גדול מגודל A3 והצלחתי להכניס ארבעים עיגולים לתוכו. הוא עלה חמש-עשרה שקלים ובעיניי, זה מחיר מצוין. מדובר במדבקה איכותית, עמידה במים, אשר ניתן להסירה מכל צנצנת או קופסה ללא קושי (בניגוד למדבקה הרגילה, שאמנם זולה יותר ועולה רק תשעה שקלים, אך לא ניתן להסירה מבלי שיישאר דבק על הצנצנת). תאמינו לי, עשיתי דוקטורט בנושא. את המדבקות תכננתי לחתוך עם מכונת החיתוך שלי, אבל למי היה זמן? עשר דקות לפני שהאורחים באו, אמא שלי עוד ישבה וחתכה את העיגולים כמו גדולה. וכן, היא האדם היחידי עלי אדמות שאני מוכנה לתת לו לעשות משהו במקומי. אולי זה בגלל שהיא מכירה אותי שלושים שנה ויודעת כמה אני משוגעת, ואולי זה בגלל שיש לה ידיים טובות בעצמה.

ידעתי שאני רוצה שהקינוח יוגש בארגז מעץ, שיתאים בגודלו לצנצנות המוארכות. לקח לי זמן אבל מצאתי בדיוק מה שחיפשתי. בחרתי בגוון תכלת, שאמנם הוא לא הצבע המועדף עליי (לנצח אהיה בחורה של ירוק) אבל משהו בצבע הרגוע הזה התאים לאווירת החורף השלווה שניסיתי ליצור.

אחרי שכולם סיימו לאכול, עברתי בין האורחים עם הארגז ובתוכו הצנצנות וחילקתי אותן לכל מי שרצה (וגם למי שלא, אני יכולה להיות מאוד משכנעת).

את הצנצנות שנשארו הנחתי על השולחן, בפינה ייעודית שהכנתי מראש ונתתי לזמן לעשות את שלו. לאט, לאט, עוד ועוד אנשים באו ולקחו צנצנת, עד שהכל התחסל ונותרו רק פירורים (תרתי-משמע).

כולם החמיאו והיללו את הצ'יזקייק ואני יכולתי, סופסוף, להירגע ולהיות מרוצה מעצמי. זה בהחלט היה אתגר (אני יכולה לספור על כף יד אחת את מספר הפעמים שהכנתי קינוח בעצמי) ואני שמחה שהצלחתי לעמוד בו בגבורה. כמובן שלא הייתי יכולה לעשות את זה בלעדיה; אלוהים יודע איך היא לא גירשה אותי מהבית אחרי שהופעתי על מפתן דלתה בשעת ערב מאוחרת, בתחנונים שתעזור לי כי אני הולכת לאיבוד עם הקינוח הזה. אמי, שכבר רגילה אליי ולדרמות שלי, לא התרגשה ממני. היא לקחה אותי אליה (על-אף שהיו לה קינוחים משלה להכין) וליוותה אותי צעד-צעד בהכנת הקינוח (הפשוט!) הזה. "ועכשיו מכניסים את המיקסר לחשמל..." היא אמרה בסבלנות-שיא, והוכיחה לי, בפעם המיליון, שאין כמוה בעולם כולו.

עוד קינוח שקצר מחמאות, היה עוגת השוקולד שהכינה טל, חברתי המוכשרת; עוגת שוקולד עשירה, אשר התחתית שלה היתה עשויה ממלית כדורי שוקולד והטופינג שלה היה קקאו מנופה. יאמי! זה היה טעים בדיוק כמו שזה נשמע; לא התאפקתי ואכלתי שתי פרוסות.

הקינוח היחידי שנקנה ולא נעשה על-ידנו היה המקרונים בעבודת יד שקניתי בהמלצה של מאיה, חברתי הנפלאה, מקונדיטורית מקסימה בשם שגית. הם לא היו זולים, אני מודה, אבל בעיני היו שווים את ההשקעה הכספית. שגית הלכה עם השיגעון שלי למסיבת חורף, ובחרנו יחד חמישים מקרונים בצבעים של חום, ירוק ולבן.

המילוי של המקרון החום היה שוקולד טומקה והיה מתוק בדיוק במידה הנכונה; המקרון הירוק היה במילוי פיסטוק והמקרון הלבן היה ממולא במילוי פירות יער, שהיה לא פחות ממושלם. מכל הקינוחים, זה היה הקינוח שנזלל הכי מהר. לא הספקתי לצלם וכבר התרוקנה הצלחת. מזל שדאגתי ל- Refill...

מודה, הפסקתי לספור במקרון החמישי שטרפתי...

אם אתם עדיין לא חושבים שגרמתי להרעלת מתוק אצל האורחים שלי עד כה, אספר לכם שקניתי קוביות של שוקולד חלב עם שבבי קרמל ממולחים. המלח שדרג את השוקולד בצורה מפתיעה ואניני הטעם הבחינו בזה מיד. סידרתי את השוקולדים הקטנים בצלוחית מוארכת שקניתי באיקיאה (את הצלוחית אספתי בכלל ממחלקת גינון! במקור, היא שימשה ככלי להנחת עציצים, אך אני הסבתי אותה לכלי אירוח. בעיניי, זו יעודה האמיתי!). תכננתי להדביק על כל שוקולד מדבקה מרובעת שעיצבתי עם האות ד' (דרור) במרכזה, במקום הלוגו של נספרסו, שצרם לי בעיניים. אבל נחשו מה? לא הספקתי. שמתי בכל זאת את השוקולדים על השולחן (הם פשוט היו טעימים מכדי לוותר עליהם) והעמדתי אותם בסמוך לעמדת הקפה.

ביקשתי מההורים שיביאו את מכונת הקפה של נספרסו (עם המקציף העילאי שלו), שקניתי לאמי ליום הולדתה לפני שלוש שנים. דאגתי מראש למלאי של קפסולות בטעמים מיוחדים: שוקולד מנטה, קרמל, אגוזי לוז ועוד שני סוגים מהקולקציה הרגילה ('ארפג'יו' ו-'רומא'). את החלב הגשנו בכדי זכוכית שנחו להם בנונשלנטיות (ברור, ברור) לצד המכונה ושמחתי לראות שאנשים הרגישו בנוח והכינו לעצמם קפה עם חלב מוקצף, כמו שרציתי.

בגזרת השתייה, אני מודה, ממש התפרעתי. הלכתי וקניתי צנצנות יוגורט ריקות (44 במספר), אשר הוסבו לכדי שתייה קטנים. לתוך כל צנצנת מזגנו מיץ תפוזים טבעי, לימונענע או מים קרים והוספנו קש בצבעי מנטה ואפור.

כדי שתייה נוספים, למיצים טבעיים ומים, הונחו על השולחנות בתפזורת ובתוכם קוביות קרח. לידם, הונחו בקבוקי בירה, שנחטפו מהר.

בשולחן נפרד, הנחנו כוסות קאווה ארוכות ושני בקבוקי קאווה קרים.

ליד עמדת הקפה ולא רחוק מהלחמים, הנחתי צנצנות מייסון שטוחות ורחבות; לתוכן הכנסתי, בנפרד, ריבת תותים, ריבת אגסים וחמאה. אמי טענה שזה מיותר לחלוטין, כי "מי יאכל לחם עם חמאה וריבה כשיש כל-כך הרבה אוכל על השולחנות?" אבל אני התעקשתי וגרמתי לה לחפש ברחבי הסופר את החמאה המסוימת שרציתי ואת הריבות המסוימות שאהבתי. אמי, כמובן, צדקה ואף אחד לא נגע בצנצנות. הן הוחזרו, בשלמותן, הביתה והומרו במהרה לצנצנות אחסון לחומרי היצירה שלי (ספוילר לפוסט הבא!)

לצד מאכלים שונים ושתייה דומה, הצבנו כרטיסים קטנים (כגודל כרטיסי הושבה בחתונה); בחלקם הקדמי צוין בפשטות מה הם ('מיץ לימונענע', 'קפה רומא', 'מקרון פיסטוק' וכו') ובחלק האחורי הופיע בפשטות האיור של הזר בצבעי אדמה שעיצבתי במדבקות העגולות. הייתי בטוחה שאנשים לא ישימו לב לכרטיסים האלו, אבל הסתבר לי בדיעבד, שהם היו שימושים למדיי (במיוחד בגזרת הקפה והטורטיות, שם קל להתבלבל). הכנתי כרטיסים לכל דבר שהונח על שולחנות האוכל, אבל בפועל לא הנחתי את כולם- פשוט לא היה מקום.

כן, היה עמוס. היו ארבעה שולחנות גדולים לאוכל ולשתייה והם היו גדושים עד אפס מקום. גם הצנצנות והכוסות תפסו מקום רב ונאלצנו להקצות להם שני שולחנות שלמים. תדמיינו את איתי עומד מול הכיור ושוטף את כל אותם כדים, צנצנות וכוסות. 113 זכוכיות לסבן, לשטוף ולייבש ושכולן יעברו את האישור שלי. הוא אמנם חושב שאני משוגעת על כל הראש (ואומר לי את זה בחיבה בכל הזדמנות) אבל כן, הגבר הזה אוהב אותי מאוד, על כל שיגעונותיי (ויש לא מעט), ואני ברת-מזל שיש לי אותו... ♥

מבחינת קישוט הפרגולה, הלכתי על קו רגוע וסולידי, מכיוון שהשולחנות שמתחתיה היו כבר עמוסים כשלעצמם. לא רציתי להעמיס ולתלות הרבה קישוטים, שרק יכבידו על העין. אז בחרתי בחמישה קישוטי נייר קטנים ובשני קישוטי נייר גדולים- כולם בצבע לבן ובצורה של פתית שלג (כיאה למסיבת חורף).

לאורך הפרגולה ניתלו גם שתי גרלנדות נייר (אחת בלבן ואחת בתכלת), שהיה לי חשוב לתלות בשל הערך הסנטימנטלי שלהן (הן ניתלו בדירתה של חברתי טל במסיבת הבייבי שאואר שאורגנה לי לקראת הלידה, באוקטובר שעבר). אני בחורה סנטימנטלית, כבר אמרתי?

זה היה חמוד (ואפילו טיפה מרגש) לראות את דרורי שלי משחק עם עמית (בעלה של חברתי עדי) באותה גרלנדה בדיוק, שנה וקצת לאחר מכן. זה היה קצת פחות חמוד, אני מודה, לראות אותו קורע אותה... (שנייה לפני שהתמונה צולמה, ועל כן החיוך המרוצה על הפנים של שניהם)... דרור הוא ילד שובב (מאוד!) ועמית, שהוא ממש ילד בנפשו, תמיד מעודד אותו לשובבות...

על הפרגולה ניתלו גם חיות יער חמודות (סנאי ובמבי), עשויות מלבד. אני מתכננת לתלות אותן על מובייל (מענפים קטנים שמצאתי למסיבה). נראה לי, שמובייל כזה יתאים מאוד כקישוט ליד המיטה של דרור.

בצדי הפרגולה, תליתי ארבעה חישוקי רקמה, אשר לתוכם הכנסתי כמה מהבדים האהובים עליי (חשקתי בהם הרבה זמן ורק חיפשתי תירוץ לקנות אותם...). על הבדים, כמה מפתיע, מודפסים איורים של חיות יער מתוקות... כולם היו בטוחים שאני איירתי אותן וזה שעשע אותי (ובאותה נשימה, גם החמיא לי מאוד). את הבדים רכשתי אצל נתנאלה והם שייכים למותג שאני מאוד אוהבת, שנקרא Daily Like. למעשה, זה המותג הנייר היחיד שאני אף פעם לא מצליחה לעמוד בפניו, ועל-אף שאני יכולה להכין בעצמי, אני מוצאת את עצמי קונה עוד ועוד מוצרים שלו (במיוחד קופסאות!). הנה חישוק עם אחד מהבדים בקולקציה האהובה עליי של המותג:

בפינה הימנית של הגינה, הסבתי שולחן-בר לפינת יצירה לגדולים; בתוך קופסת עץ יפה (עם איורים של ארנב, שאיירה דודתי בעבודת יד וניתנה לי במתנה לפני יותר מעשור) הכנסתי כרטיסים צבעוניים, וואשי טייפ, פאנצ'ים, מדבקות, חותמות ועוד הרבה מוצרי יצירה איכותיים (לא התקמצנתי והבאתי מהאוסף האישי שלי!). ביקשתי מאנשים שיכתבו לדרור כרטיס ברכה בעבודת יד ואכן הוכנו כרטיסים נפלאים.

כדי לא להזניח את חג החנוכה, קניתי לילדים סוגים שונים של סביבונים. דרור מטורף על סביבונים! ואכן, לכל מקום שהלך, ראיתי אותו מחזיק בסביבון בכל יד ומחייך מאוזן אל אוזן.

גם בשולחן היצירה לילדים לא חסכתי וארגנתי להם טושים, מדבקות ועפרונות צבעוניים. רציתי שהם יהנו מהמסיבה ולא רק מהאוכל, אז חיפשתי וחיפשתי עד שמצאתי מקום שמוכר סביבונים מעץ, אשר אותם ניתן לצבוע ולקשט. באותה ההזדמנות, גם קניתי להם קופסאות קטנות מקרטון קשיח (צ'יפבורד) עם חריצים, אשר לתוכן ניתן להכניס את מטבעות השוקולד שכה מאפיינות את חנוכה. בנוסף, קניתי אותיות מעץ של השם של דרור ואת הספרה 1 וביקשתי מהאחיינים שיקשטו את האותיות ככל העולה על רוחם. הילדים נהנו מאוד וישבו מרותקים לכיסאות במשך שעות ארוכות. בלי טיפת ציניות, זה עשה לי את היום לראות אותם יושבים ככה ונהנים מהיצירה המשותפת. אני מחכה כבר ליום שדרור יוכל לשבת ולצייר יחד איתם.

ברחבי הגינה פיזרתי סוגים שונים של מעמד לנר, אבל מכיוון שידעתי שיהיו ילדים שיתרוצצו בכל מקום, קניתי נרות לד (ללא להבה), שנראים בדיוק כמו נרות רגילים ומופעלים על-ידי סוללות. כל כך אהבתי את הרעיון, שאני ממשיכה להשתמש בנרות האלו גם לאחר המסיבה.

לא רחוק מפינת הישיבה, הנחתי על הדשא שק עבה מבד, לתוכו הכנסתי צעצועי פרווה שדרור אוהב מאז שהיה תינוק. חלקם נקנו לפני שדרור נולד, חלקם נוספו לאוסף בעזרתה האדיבה של מאיה, חברתי, וחלקם נקנו במהלך השנה.

לתוך השק הוכנסו גם שמיכות נעימות, כדי שכולם יוכלו להתכסות במידה וקר או לפרוס על הדשא.

אחרי הקינוחים, הכנסנו את כולם הביתה והצגנו על מסך הטלוויזיה סרטון שאיתי הכין עבור יום הולדת שנה. סרטונים מצחיקים זה לגמרי הקטע שלו; גם לברית הוא הכין סרטון קצר, של השבוע הראשון בחייו של דרור. הסרט היה חמוד מאוד (וקצת מביך, אני לא רגילה לראות תמונות שלי על מסך ענק) אבל נהניתי מכל רגע. היו כמה סרטונים ששכחתי שצילמתי וההתבוננות המהירה הזו, ברגעים נבחרים מהשנה הראשונה בחייו של דרור, היוותה תזכורת לאיזו שנה מדהימה זו היתה. מתישה, נכון, אבל באמת באמת מרגשת.

מזג האוויר היה מושלם; במהלך היום היה נעים ולא ירדה אף לא טיפת גשם אחת, אך היתה אווירה חורפית בדיוק במידה הנכונה. מדהים איך מזג האוויר המושלם הזה השתנה עשר דקות לאחר שהאורח האחרון הלך; פתאום החל לרדת מבול, שהביא אחריו סערה גדולה של כמה ימים. זה בהחלט היה סיום הולם למסיבת החורף של דרור...

רגע לפני שאני מסיימת את הפוסט ומעבירה את הבמה לדברים החשובים באמת- הלוא הם האנשים שבאו למסיבה וחגגו איתנו את יום ההולדת הראשון של דרורי שלנו, אני חייבת לומר תודה לכל מי שעזר לי בארגון ותכנון המסיבה: אמא, אבא, טל, ענת, יהודה, אלינור, ליטל, דני, שירן, מאיה, אשר, עדי, סבתא יעל, אפרת, ליטל, קרן, זהבית, יעל, לירון, נתנאלה, דנה ודפי ועוד המון אנשים טובים, שהושיטו יד ו\או נתנו עצה או סתם אפשרו לי לשחרר קיטור ברגעים של לחץ. תודה לסימה ולגילי על התמונות! סימוש, את מדהימה! תודה מיוחדת לאיתי שלי, החצי המוצלח שלי, שזרם עם השיגעונות שלי ועזר לי בכל מה שהייתי צריכה, ותמיד בנעימות ובאהבה אין-קץ. תודה, אהובי ♥

זו הפעם הראשונה שאירחתי יותר משני אנשים; זו הפעם הראשונה שהכנתי קינוח לשלושים איש; וזו הפעם הראשונה שחגגתי יום הולדת לבן שלי. היו הרבה דברים שיכלו להשתבש, אבל הכל איכשהו זרם בהרמוניה ונהניתי מכל רגע.

לא יכולתי לבקש מסיבה יותר כיפית מזוו. אני מלאת הכרת תודה על כך שאנשים באו, על-אף תחזית מזג האוויר העגמומית, והרעיפו אהבה על דרור. זה שימח את איתי ואותי מאוד. אז תודה תודה תודה ♥ ועכשיו בנימה קלילה יותר- במרץ (עוד שניה!) אני חוגגת את יום הולדתי השלושים! אז מה אתם אומרים, נעשה מסיבה? ;)

מקווה שנהניתם,

רעות

הערה: כל האיורים והעיצובים הם שלי ואין לעשות בהם כל שימוש. כל התמונות צולמו על ידי סימה לנדא, רעות דומיניץ וגילי בוסיס ואין לעשות בהן כל שימוש. כל הזכויות שמורות לרעות דומיניץ (ינואר 2015).

#מסיבתיוםהולדת #דרור #משפחה #חברים #birthday #party #משפחהוחברים #עיצובגרפיואיור #עבודתיד #handmade #יצירה #פינתיצירה #אירוח #ימיהולדתוחגים #אבנידרך #מהמטבחשלאמא #אפייהלמתחילים #אמאיוצרת

0 views

כל התמונות, האיורים, הטקסטים והעיצובים שייכים לרעות דומיניץ (אלא אם נכתב אחרת) ואין לעשות בהם כל שימוש. עיצוב האתר: רעות דומיניץ. כל הזכויות שמורות 2020.