Timing is Everything

אם הייתי צריכה הוכחה לכך, שהכל בחיים הוא עניין של תזמון, אז פרוג'קט לייף הוכיח לי זאת יותר מהכל. כשהכרתי את פרוייקט התיעוד הזה, אי-שם ב- 2009, חשבתי שזה הדבר הכי מקורי ומיוחד, שאי-פעם שמעתי עליו בתחום התיעוד. היה בו כל מה שמתעדת-יוצרת צריכה- מקום לכתוב, מקום לשים תמונות יפות ומקום לקשט. מה צריך עוד? עם הזמן, גיליתי שפרוג'קט לייף יכול להיות ברכה וקללה; את יכולה להכין כפולות מהממות אחת אחרי השנייה ואת יכולה לשבת תקועה על כפולה אחת במשך חודשים. את יכולה לקנות כרטיסים מעוצבים (Journaling Cards) מדהימים ואת יכולה ליפול על כמה כעורים למדי. את יכולה לאהוב קולקציה ולשנוא אותה באותה הנשימה. מן קטע כזה, שקורה לפעמים בקולקציות נייר, לכו תבינו. במשך כמה שנים ניסיתי להבין למה אני לא מצליחה לתעד באמצעות פרוג'קט לייף ובאמת שלא היתה לי תשובה. הרי הפרוייקט הזה תפור עליי, לא? אז זהו, שלא ממש. שנאתי את הכרטיסים הקנויים ולעצב ולהדפיס כרטיסים משלי לקח המון זמן ואנרגיה, שפשוט לא היו לי, כאמא טרייה. ב-2014 הפסקתי לנסות יותר. שמתי בארגז את כל האלבומים הריקים וחומרי היצירה של הפרוייקט (היו לי מלא- חותמות, שמרדפים, מעגלי פינות ומה לא) ותכננתי למכור אותם מתישהו. בשנים שלאחר מכן חשבתי לחזור לזה, תכננתי לחזור לזה, אפילו חלמתי על לחזור לזה, אבל מלבד גיחה קצרה פה ושם, לא באמת הצלחתי. במעבר חד ל-2020 והנה אני מסיימת את השנה המלאה שלי בפרוג'קט לייף ומה אומר לכם, זו חוויה אחרת לגמרי הפעם. אני לא קונה כרטיסים מוכנים, אני לא מדפיסה כרטיסים, אני יוצרת כרטיסים מאפס. לוקחת נייר קארדסטוק חלק, מעצבת עליו בסגנון שאני אוהבת ובפלטת הצבעים האהובה עליי, מקשטת, מחתימה, מהדקת ומדביקה; מוסיפה תמונת פולורויד מהמדפסת הביתית האהובה עליי, משלבת תמונות שפיתחתי בחנות צילום לא רחוק ממני (אפילו קניתי כרטיסיה!), רואה סרטונים של עוד משוגעות-לדבר כמוני ופשוט נהנית לתעד. אם אני לוקחת משהו איתי ל- 2021 הוא הרצון להמשיך לתעד בצורה הזו עוד ועוד, כל עוד אני נהנית מהתהליך ולא מרגישה מתח או לחץ ליצור באופן הזה. העבודה על האלבום של הילדים ל- 2020 והעבודה על האלבום שלי ל- 2020 נמצאות בעיצומן והנה עוד רגע מתחילים אלבומים חדשים, להם ולי, לשנת 2021. אני מחכה לראות איך אקשט את האלבומים הללו ואילו זכרונות ייכנסו לתוכם.

רעות



Comments